"חזק הוא הקיבוץ שאין אתה יכול לסרב לבנותיו",

ככה חשבתי, כשהתבקשתי להעלות ברכה בכתב.

ומחשבה שניה באה – אחבר להן משהו חפוז

והעיקר – אקפיד לא לכתוב בשום חרוז!

ויגידו ותיקים: עזות פנים,ולא כי מסורת היא רבת שנים

אלא כי הגיע כבר זמן חדש

וצעירים יגידו שוב מיובש.

אז באמת, מופרט הקיבוץ ואף מורחב

אבל "מה יגידו" עוד לא עזב.

וכך נכנעתי, ישבתי, וכתבתי.

אני, שעזבתי ילדים בנזלת ותחתונים

חזרתי לקיבוץ, והנה הם שכנים עם ג'יפונים.

היה לי חלום להיות כדורגלן

ובני שואף להיות כריש נדל"ן.

יצאתי לחפש חיים בלי פחדנות

ועכשיו אני עושה בדיקות היתכנות.

אבל איני אורח כאן לרגע

ולא באתי להלין על פגע.

ילדיי רצים שמחים כל יום לחדר אוכל ולמרכזון

בזמן שגדולי המשק שוקדים על החזון.

רק מבקש, שעל האש, בין תפוד לשיפוד

אל תנפנפו החוצה זיכרון אבוד.

כי זקני השבט לא ישכחו

למה באו הנה, ולא ברחו.

אז שמרו נא על הפרח, שמרו על האדם

שמרו על הגלוי ועל הנעלם.

עצמאות אינה רק יום,

היא חלום של שלום,

בינינו לעצמנו

ואחר כך – עם שכנינו.

היא ברכה של חיים,

לכל אחד – בגבעת חיים.