אבא שלי היה מספר סיפורים מופלא. לא היה נושא או עניין שלא היה לו סיפור לספר עליו, מפוליטיקה ומלחמות והיסטוריה, כללית ועולמית או ישראלית ומשפחתית ועד לכל איש.ה בקיבוץ שהית.ה חולפ.ת על פנינו.

חלק מהסיפורים היו אמיתיים מאד ונטועים בקרקע העולם וחלקם מומצאים בני מומצאים, אותם סיפר ברצינות כה גדולה, עד כי לחלקם אני עדיין מאמינה בלב עד היום, גם אם בראש אני יודעת שמדובר בשטויות.

צילום: עדנה ארזי

לפעמים סיפור הוא שלושה משפטים שהכילו חיים שלמים ולפעמים ימים ארוכים לסיפור מתמשך. בכמעט 40 השנים הטובות שחייתי לצידו ובצילו, שמעתי את חלקם מאות פעמים ועדיין הוא הצליח להפתיע אותי מדי פעם עם סיפור שלא שמעתי מעולם.

ואחד האהובים עלי, אותו סיפרנו כל שנה, הוא הסיפור הקצר על חלופת השנים בראש השנה. כדי לשמוע אותו, יש לצאת החוצה בערב החג הראשון בשעת שקיעה ולא משנה אם אתם בקיבוץ או בניו יורק, בבנגקוק או פריז. זה הזמן לשומעו והמקום לא חשוב.

ראשית –  יש להביט מערבה בכובד ראש ועיניים רציניות ובוגרות ולראות שם באופק, את השנה היוצאת נפרדת מאיתנו לשלום. היא נראית כזקנה בלה שבקושי עומדת על רגליה, אבל יש לומר לה תודה על כל מה שהביאה איתה, לטוב ולרע.

לאחר מכן, יש להסב למזרח ולברך את השנה החדשה, הנראית כעלמה צעירה וזוהרת, שתיכנס לשלווה ולטוב, להצלחות ולאושר.

ואבא שלי היה מספר: "הנה, השנה הישנה נפרדת מאיתנו ומהעולם, עייפה היא שוקעת בים והולכת לנוח והשנה החדשה, צעירה ורעננה כבר דוחקת בה ואומרת לה – זוזי קצת. עכשיו אני".

אבא ואני היינו עושים את התרגיל הזה עד גיל מאוחר יחסית. מסתבר שגם לאחיי הוא סיפר את זה ואני כמובן מעבירה את זה הלאה לילדיי.

ניסיתי לחשוב למה זה אחד הסיפורים האהובים עלי? יש מעניינים ועסיסיים ממנו, יש חשובים ממנו אבל אני חושבת שזה בגלל שראש השנה הוא אחד ממבשרי העונה האהובה עלי – הסתיו.

צילום: עדנה ארזי

נכון שבדרכון שלי כתוב: "אזרחות: ישראלית"  אבל בלבי ונפשי אני אזרחית מדינה קרירה הרבה יותר, בה יש אבחנה ברורה בין ארבע העונות והסתיו בה מתמשך, קר וצבוע כתום של שלכת, סתיו שבאמת צובט בלב, כמאמר השיר.

אבל היות וכאן אני חיה, מבחירה מלאה, אני  מסתפקת בסימנים הישראליים להגעתו: חצבים זקופים בפינות שונות בקיבוץ, איזה משב רוח אחר הצהריים ובבוקר מוקדם המרעיד את עלי העץ הנשקף מחלוני, שבלולים וחלזונות המופיעים פתאום בגינה (איפה הם כל הקיץ??) ואיזו תחושת רגיעה הנופלת עלי כשמיכה נעימה, מעין הבטחה (שאינה מעוגנת בשום מציאות) שהכל יהיה בסדר.

בספר "רומן רוסי" מאת מאיר שלו, יש תיאור מופלא של חלוץ, שיפריס שמו, המכריז ערב העלייה כי "לארץ ישראל  יש לעלות ברגל!". הוא נפרד מהקבוצה באירופה ויוצא לדרכו הרגלית על-מנת לקיים מצוות עלייה לרגל. תמיד מחכים לו והוא לעולם לא מגיע.

צילום: עדנה ארזי

אני מדמה בלבי את הסתיו כאותו חלוץ העושה דרכו מאירופה, מתקדם מזרחה ודרומה בלי לעצור ומביא איתו משבים קרירים, ציפורים נודדות ועלים בחום כתום.

והוא, בניגוד לשיפריס – תכף מגיע.