חיה פלושניק

באחד הבקרים, עת ליוויתי את בתי לגן, נתקלתי שוב באנשי העיירה היהודית של חיה פלושניק.

הם נותרו זקנים כשם שהיו בילדות שנות השמונים שלי ובבגרות שנות השלושים שלהם, עברו דירה ואוכלוסייתם, ממש כמו אוכלוסיית העיירה האמיתית לזכרה פוסלו, הצטמצמה פלאים. אך בכ"ז, הם ניצבו שם, דוממים על שלל גווני החום-שחור-אפור של החימר והשטעטל ונתנו בי מבט של "חשבת שתיעלמי אבל הנה חזרת. כולם חוזרים בסוף".

ותכף הפכתי שוב לבת חמש וצעדתי בטיול היומי לכיוון המדרון של בית וינה, בואכה בית טרזין.

המדרכה מול ביתה היתה תמיד קרירה ומוצלת והתחושה שם גרמה לי להתגעגע לאנשהו כבר בגיל חמש ורק כשהגעתי לראשונה לאירופה, לפולין ולאוסטריה ולצ'כיה, הבנתי לאן. באופן קבוע היה נאמר לנו שם כי "כאן גרה חיה פלושניק. היא קפצה מהרכבת".  לפעמים רק עברנו והעפנו מבט באנשי העיירה, לפעמים עצרנו בגינתה הירוקה והסתובבנו בין הפסלים, כאורחים המברכים את הנמצאים.

ענת הגננת היתה מדברת בשקט ומהסה אותנו, אבל לפעמים חיה פלושניק הייתה שומעת ויוצאת. עומדת, מחייכת בשתיקה. לפעמים חילקה עוגה או תפוח מפולח, לפעמים לא, אבל לא זכור לי ששמעתי אותה מדברת. פעם הרהיב עוז אחד הבנים ושאל אם באמת קפצה מהרכבת הנוסעת. מיד נגרר אחורה בגערות וחיה פלושניק חייכה ושתקה.

בגן התנהל ויכוח באותו יום מי היה מעז לקפוץ. לא נחשבתי אמיצה אז בעיני הילדים ובעיני עצמי וגם לא הפסקתי לתהות לאן הלכה אחרי שקפצה. הוטרדתי פחות מהקפיצה מרכבת נוסעת ויותר מחוסר הידיעה על מהות היעד. כמובן שאז טרם נסעתי ברכבת גדולה יותר מזו של הפנינג יום העצמאות שבנה יוני פרינץ החצרן.

כשהגיע יום השואה התערבב המשפט "היא קפצה מהרכבת" עם הסיפור של מילן ומרים צ'רבינקה, שהגיעו לגן על תקן "סבים של"  לספר את סיפורם ועם מה ששמעתי בבית על פטר לנג ובאופן קבוע, ועד גיל די מבוגר הייתי חולמת בלילה שמוקם מחנה ריכוז באחד הדשאים המרכזיים בקיבוץ.

ומה שמוזר? שאף אחד מאיתנו לא חשב שזה מוזר.

הראיתי את הפסלים לבתי ואמרתי שפעם היו עוד רבים. וכששאלה לאן נעלמו תהיתי איך לענות. מה אומר לה? שפעם היו הפסלים ואינם עוד? שפעם היו אנשים ואינם עוד? ומה עם הרוע? גם הוא אינו עוד?