טורקיה נגד ישראל… ישראל נגד טורקיה… כל העולם נגדנו… אנחנו נגד כל העולם… אנחנו נגד עצמנו… עצמנו נגד אנחנו… כולם נגד כ ו ל ם… כ ו ל ם נגדנו…
איך יוצאים מתוך הסבך הזה? מי או מה יכול להורות לנו את הדרך? למה מתכוונים במילה שלום? האם שלום הוא שכולם עושים מה שאני רוצה, חושב/ת, מאמין/נה?
הסיפור, שאתם מוזמנים לקרוא, נותן לנו כיוון להתחלת העבודה שעומדת בפנינו כשאנחנו באמת רוצים לעזור לשלום להגיע.
המלך וחכם הזֶן
לפני שנים רבות חי לו מלך חכם ונבון, אבל האווירה בארצו הייתה קשה מאוד. אנשים לא האירו פנים אחד לשני, היו רבים בלי שום סיבה נראית לעין, הנשים היו צורחות אחת על השנייה על כל תקלה קטנה. הילדים היו "משחקים" בלזרוק אבנים אחד על השני…. כל זה גרם למועקה קשה בלבו של המלך והוא לא יכול היה למצוא לכך פתרון.
בעיה קשה ומטרידה נוספת רבצה על כתפיו של המלך: כל הזמן ארצו הייתה במלחמה לפחות עם אחת משכנותיה. ואם לא הייתה ממש מלחמה – היה איום מתמיד שהנה, כבר מתחילים קרבות.
והמלך היה אומלל מאוד.
יום אחד הגיעה לאוזנו שמועה על חכם זֶן שחי במערה בהרים הרחוקים. השמועה אמרה שהחכם הזה יכול לעזור לו. המלך לא היסס, הרכיב משלחת של נכבדים ממיטב שריו ויועציו ואמר להם, שלא יחזרו לפני שיקבלו הדרכה מדויקת מה לעשות כדי לשפר את המצב.
המשלחת יצאה לדרך, שהייתה בהחלט ארוכה מאוד, עד שהגיעה לפתח המערה, שבה חי החכם. שם נאמר להם לחכות עד שהחכם יתפנה אליהם. כעבור שלושה ימים הוזמנו אנשי המשלחת למערה, ואחרי שהתיישבו וסיפרו לחכם מדוע הגיעו אליו – השתרר שקט. החכם ישב, רגליו מקופלות ועיניו עצומות, כאילו מקשיב למשהו. אחרי כמה דקות פקח את עיניו ואמר לאורחיו: "בסדר. אני אנסה לעזור למלככם".
המשלחת חזרה לארמון ובשמחה ספרו למלך, שהחכם הבטיח לעזור.
עבר שבוע… עברו שבועיים… עבר חודש… עברו חודשיים… וכלום לא השתנה. המלך לא ידע מה לחשוב ומה לעשות…
אחרי חצי שנה התחיל השינוי… כאילו רוח אחרת נשבה… הנשים הפסיקו לצרוח אחת על השנייה… אנשים ברחוב החלו להאיר פנים זה אל זה… המלך הצליח, אחרי הרבה שנים של ניסיונות, לחתום על הסכם שלום עם אחת המדינות השכנות. השינוי היה מורגש יותר ויותר ככל שהימים חלפו.
ואז החליט המלך שהוא מוכרח להיפגש בעצמו עם חכם הזן שחי במערה בהרים הרחוקים וללמוד ממנו מה אפשר לעשות כדי לקדם את השלום.
גם מסעו של המלך היה ארוך מאוד. גם הוא היה צריך לחכות שלושה ימים עד שהחכם הזמין אותו. גם הוא, אחרי ששאל את שאלתו, היה צריך לחכות, כשהחכם ישב ועיניו עצומות והשקט ירד מסביב. וגם חדר פנימה לנשמתו של המלך.
והחכם אמר: הדבר היחידי שיכולתי לעשות כדי לעזור לך הוא – להשכין שלום בלבבי.
Share this post
באמת?
פילוסוף גדול היה, בכיר בין בכירים, ידוע שם. כתביו מילאו ארבעה כרכים עבים; קרא את הכול, וידע את הכול. אחד בדורו אמרו, והקדיש את רוב מאמציו למציאת משמעות החיים. הוא הכיר את כל התזות ואת כל האמונות ובמילים ברורות וחותכות הראה כי אין בהם אמת. למרות שהיה משוכנע שיש משמעות וסדר בעולם, לא מצא. בסופו של דבר הגיע למסקנה כי בתוך הסדר קיים מחסום המונע מן האדם גישה לידע על משמעות החיים, אפילו אם בכוחו להבין אותו.
יום אחד, חזר אחד מעמיתיו מסיור למזרח הרחוק. הוא סיפר לו בהתלהבות על כל מה שראה שם, והוסיף: "דרך אגב, יש שם כאלו שיודעים מה משמעות החיים!"
"נדמה להם, השיב, "המזרחיים מבולבלים."
"לא כך. יש שאינם מדברים רבות שנושאים את חוכמת המאות והאלפים, והם יודעים."
"אם גילו לך, נא לשתף אותי."
"לא גילו, אבל ספרו לי כיצד להגיע לקדוש שיהיה מוכן לגלות."
"כן?"
"לי לא היה זמן ולא היה עניין. זה מתאים לך, לא לי."
מתוך נימוס, רשם הפילוסוף את הפרטים כיצד להגיע לקדוש. לא נסע. רק מפעם לפעם חשב על האפשרות. אבל האמת היא שהרעיון כירסם בו, וכעבור חודשים מספר, החליט בכל-זאת לנסוע. הוא מגיע לכתובת בדלהי, לבנין רב קומות חדש. מקבל אותו צעיר לבוש חליפה לונדונית ואומר לו שלום בעברית. הוא מציג את עצמו, אבל הצעיר אומר שיודעים מי הוא וחיכו לו. לאחר שהשקו אותו בתה ריחני, ממשיך הצעיר להסביר את התנאים. יהיה מאמץ פיזי, אסור לקחת מצלמה או כלי תקשורת אחר; הוא חייב להיות לבד.
"אני מוכן".
"יפה, יוצאים בבוקר השכם. נזיר ילווה אותך. תיקח איתך רק את הדברים החיוניים ביותר."
לפנות בוקר הוא מוצא עצמו בתחנת הרכבת. הנזיר מדבר עם הקופאי ובידו מסמן לו להתקרב. הקופאי אומר סכום, והוא מבין שעליו לשלם. נוסעים כל היום. חם ומסריח בקרון. הנזיר יושב בישיבה מזרחית, בעיניים עצומות ולא זז. הצליח לקנות מזון בלתי מזוהה באחת העצירות בדרך. כאשר מגיעים לתחנה האחרונה כבר חושך, ושם מחכה להם טנדר עם נהג, גם לא מדבר. בבוקר הוא רואה את המישור החם והיבש מאחוריהם ומרגלות הרי ההימלאיה שלפניהם. בסוף היום חוצים את הגבול לנפל ובלילה עוצרים בכפר קטן . עוד יומיים נוסעים כך בעליה לתוך נוף ירוק וקסום. עם רדת החמה ביום השלישי פורקים את ציודם וטוענים את הכול על שני חמורים. בבוקר ממשיבים ברגל. לאחר זמן לא רב, הוא רואה במרחק את הדגל של סין. הם מתקרבים ועוצרים, מחכים לחושך כדי להתגנב לתוך טיבט. למחרת הם מגעים סוף סוף למנזר.
שבועיים ימים הוא חי כנזיר. איש לא מדבר איתו. בקושי שורד על מעט מזון וחולם על שוקולד חלב עלית. אז מעירים אותו בלילה, טובלים אותו במעין של מים קרים כקרח, ולוקחים אותו למפגש עם הקדוש. זקן מאד מאד הוא, אבל קולו צלול ואבירי, נמוך ופיוטי, "ברוך הבא, בני".
"באתי בדרך ארוכה כדי לשאול שאלה אחת."
"כן. אני יודע. עכשיו עליך להתרכז בי. רוקן עצמך מכל דבר אחר."
"הקשב! החיים הם מזרקה!"
"מה?"
"החיים הם מזרקה"
"אתה מדבר ברצינות?"
"החיים הם מזרקה"
" זה מגוחך. לא שמעתי דבר טיפשי כזה בחיים."
"אתה מתכוון שהחיים אינם מזרקה?", אומר הזקן בקול רועד, ומתנדף!
יהושע, 11\11