איזידור (מילים: שמרית אור, לחן: שלום חנוך).
"הֵם קָרְאוּ אֶל רֹאש הָהָר
אִיזִידוֹר טִפֵּשׁ הַכְּפָר
כֹּה מֻזְנָח וּמְכֹעַר אִיזִידוֹר".
לפני שדרך המוביל הארצי נסללה, הדרך לשטח של גח"א בקאקון, עברה דרך מושב אמץ ודרך מושב נחל ראובן, הנקרא כיום גן יאשיה. השטח החקלאי של איזידור גבל בשטח שנקרא "המאה מזרח".
אִיזִידוֹר שנא את חברי גח"א ובזאת נוכחתי כאשר אבנים עפו משטח האבוקדו שלו לעברי בעת שהדיסקוס היה רתום אל D5, בסמוך לחלקתו.
אבל לא בזה העניין,
בטי, אשתו היפה של איזידור, אירחה את ותיקי הגבעה, מייסדי הנקודה, שעברו אצלה לקפה ומעשה, בדרכם למטעים והגד"ש בקאקון. איזידור בשטח והיא, את מרכולתה מציעה למי שבא והתארח בביתה.
בחדר האוכל בקאקון נפגשו כל העובדים, ותיקים וצעירים שהיום הם כבר בני שבעים פלוס. יקים, צ'כים, רומנים ושושנקה ז"ל וגם ההונגרים ואז צבי (פריד) ז"ל אמר: "אברם אתה הזיר מה קחתה". (אברהם, תחזיר מה שלקחת.) וכך הכל נגמר.
חדר האוכל עוד לא חרב ועל הקיר עדיין כתובים משפטי המחץ שנכתבו למען יראו ויראו – "כאן זה לא דיר ואתה לא חזיר", אבל כל המחסנים מסביב חרבו ונעלמו לעד.
חגגנו שם את ט"ו באב כשיצאנו לכרמים לתפוס את הבנות על חם וגם את פיקה צביק הביא יוסי, עם מרגלית צנעני, מהמחזמר "שיער", להנעים לחרמנים את החג, אבל כשהחרמנים הזדקנו, הפסיקו לחגוג את ט"ו באב.
צילום: טל אמיתי
השטחים כבר לא שלנו: קובני, השיחים, גבעת אליעזר, זלפי ומהדרין, מרץ.
קאקון עדיין בידינו, בדרך לשותפות גד"ש חפר. אחרי שיוני אייל פרש ומי יבוא אחריו? ואנחנו נשארנו עם התחתונים ביד, כשעוד לפני כן נמכרו גם המפעלים בנזיד עדשים.
תיקון: בכתבתי על מעשיית בית וינה, לא כתבתי שהמתווה הזה התקבל בהצבעה באספת הקיבוץ.
מכיוון שאין נביא בעירו, התנגדותו של אלכס קסטן שהייה מוקצה ואמר על הדבר הזה שאין לו יעוד ולא תוחלת ספציפית, המרכז הזה לא ישרוד, יענו "נזם זהב באף חזיר".
ואכן בית וינה עומד בשיממונו עד היום.
Share this post
