אורה כמטפלת עם ילדי הגן. שנת 1970 לערך

אמא,

בימים האחרונים של החודש הקשה הזה, מצד אחד איבדת כבר כל כך הרבה, ומצד שני היית בדיוק את.

איבדת את העצמאות שכל כך איפיינה אותך, איבדת את היכולת שהייתה נר לרגלייך: לשלוט במצב ולנהל אותו. איבדת חלק מהאופטימיות שאיפיינה אותך במשך כל השנים בצל הסרטן ועם זאת, היית אורה כמו אורה. עדיין רצית לדעת בדיוק מה קורה וכאשר הציעו לך להיכנס לאיזו פרוצדורה רפואית, ביקשת מהרופא שיתן לך סטטיסטיקות של אחוזי הצלחה. תמיד רציונלית ומפוכחת, הנחית אותי בדיוק איך ראוי ורצוי לסדר את השידה ליד המיטה שלך ובעיקר, בתוך כל הכאבים האיומים, לא הפסקת לחשוב עלינו, על דניאל ועלי. איזו אמא את. מקוצר נשימה בקושי יכולת לדבר, אבל וידאת עם האחות שתביא לי שמיכה ללילה, דאגת לדעת בדיוק איזה סידור מצאתי לילדים בימי קורונה ופחדת שאני כבר עייפה ולא נוח לי על הכורסה בלילה לצידך. וכמובן חשבת על דניאל כל הזמן. מצד אחד הכאבים איימו להכניע אותך ואת לא רצית כאלו חיים ומצד שני, את לא רצית לוותר. כשמשככי הכאבים החזקים איימו לטשטש אותך והעיניים שלך התחילו להיעצם, את לא יכולת לסבול את זה, התעקשת לקחת פחות משככים והעיקר להישאר מרוכזת ומפוקדת, נלחמת על הערות. בשבוע האחרון, בכל פעם שהראיתי לך תמונה חדשה או סרטון של נעמה ועמרי, שמחת והתרגשת כרגיל ואז פרצת בבכי. היית כל כך קשורה לנעמה, ידעת שלא תיראי אותה יותר ואמרת שאת מרגישה כזו החמצה ופספוס. אמא, זה שובר לי את הלב, כל כך חיכית לנכדים ונצרת כל רגע איתם וזה הסתיים כל כך מהר. אני לא מתיימרת להקיף כאן את כל האדם והאישה שהיית, זה בלתי אפשרי. בשבילנו את היית אמא . אמא שהיא הכל. גידלת אותנו לגמרי לבד, השקעת בנו את כל כולך ואהבת אותנו ללא גבול. כמה שהיינו שונות ובתור ילדה ולפעמים גם כבוגרת, הרגשתי שלא קל לך להבין אותי ואת הבחירות שלי, אף פעם לא היה לי צל של ספק באהבה שלך אלי ובכך שתעשי בשבילי הכל. אין כזה גב בעולם, כמו הגב שאת היית עבורי ועבור דניאל. נכון שכבר לא היית צעירה וחיית בצל הסרטן מעל ומעבר לכל סטטיסטיקה ועדיין אני מרגישה שזה נגמר כל כך מוקדם.

אמא, אני כל כך אוהבת אותך.