ימי הזכרון והעצמאות ברקע ולמרות הצורה השונה והווירטואלית בה נציין אותם השנה, לא נשכח את הנופלים היקרים שלנו. ננצור את זכרם לעד ונמשיך לחבק את משפחותיהם.

ימי הקורונה הולכים ומתמשכים. חלקנו מרותקים למסכי הטלוויזיה, הטלפונים והמחשב באופן כפייתי וחלקנו בטח מפתחים תסמינים מובנים של חרדה מהמצב המועצם ללא הרף ע"י התקשורת והמערכת הפוליטית. אפילו הפקה של העלון הפכה למעין אתגר ללא יכולת לקיים ראיונות ושיחות פנים אל פנים.

כסבא ואבא אני רוצה להצדיע כאן להורים הצעירים והאחרים המטפלים בילדיהם במשרה מלאה 24/7, לפעמים לצד עבודה שהם מבצעים בקיבוץ או מחוצה-לו, גם באמצעות הטלפון, האינטרנט או חיבורים אחרים לעבודה.

אם הצוותים הרפואיים והסיעודיים במדינה ובקיבוץ ראויים למחיאות כפיים שהם מקבלים בחודשים האחרונים ו ב צ ד ק, אין לי ספק שההורים העומדים בלחץ המשתמע מהמצב, בבית ובעבודה, גם הם זכאים לכל המחמאות. והם עושים זאת ללא חבריהם של ילדינו ובלי הסיוע הרגיל שלנו, הוריהם והסבתות והסבים של ילדיהם. הוסיפו לכך משפחות צעירות ולא-כ"כ צעירות בינינו, שאיבדו את מקור פרנסתן כשכירים או כעצמאים, ואתם רואים מצוקה נוראה שקשה מאוד, מאוד להתמודד איתה. מאמצי הקהילה והמדינה רחוקים מלתת מענה למצוקה האמיתית הזו והעתיד לא מבטיח בכלל.

אז נכון, יש משהו יפה בטיפוח המשפחה פנימה; התקרבות בין הורים לילדים. פתאום אנחנו לומדים להכיר את ילדינו לאורך זמן מקרוב יותר ומוקירים אותם קצת יותר (והם אותנו). יש אחיות ואחים הרגילים להתעמת ביום-יום, וכעת משחקים, אופים, מבשלים ואפילו מנקים ביחד או עם ההורים. אבל כנראה שגם לזה יש גבול ! אין פלא שבזמנים כאלה הלחצים יוצרים מצבים נפיצים מבחינה רגשית ואפילו קיומית. לקראת ההקלות בסגר, נראה שהחזרה לשגרה היא מעין חזרה לאיזון לו אנו כ"כ זקוקים. נקווה שנעבור את "הצונאמי" הזה בשלום, נפיק ממנו את לקחים ונצא לדרך חדשה ואולי טובה יותר, עם הפרספקטיבה שהקורונה יצרה כאן לאורך תקופה שאנחנו עוד לא יודעים איך וכמה היא תמשך.

ולבסוף, אי-אפשר מבלי להודות לאנשי צחי"ק, לכל המתנדבים הרבים ובני הנוער המשקיעים את כל שאפשר, ומחזקים את הקהילה בתפקוד אופטימלי ללא חשבון, מתוך נתינה הראויה להערכה של כולנו.