וזה מוזר, כי ידעתי שהיום לא ניפגש. כבר כל כך הרבה שנים יש לנו את הפגישה הקבועה שלנו, תמיד באותו היום, תמיד באותה השעה. פעם בשנה אנחנו נפגשים, מקפידים, לא משנה מה, להיות שם.
האמת, השנה ידעתי מראש שאני לא באה. משהו שלא יכולתי לבטל, עניינים של משפחה, אתה יודע איך זה בדברים האלה.

ולא אמרתי כלום מראש, לא רציתי לאכזב, העדפתי לחכות לרגע האחרון, הרי אי אפשר לדעת, ברגע האחרון הכל יכול לקרות. לא אמרתי כלום.

וידעתי שאתה בטוח תהיה שם.
תחייך את החיוך שלך, השיער שלך אולי יהיה קצוץ, ואולי יהיה שוב מתולתל, והחיוך שלך יעשה אותי עצובה ושוב אני ארצה קצת לבכות.
אתה תלבש מדים? אולי תשב מולי על הספסל בלובי של כיתות ט', והדר תשב לידך, ושניכם תזהרו, באותו הזוהר של אהבה ראשונה, כשהיד שלך תונח על הכתף שלה.
וכל מי שיהיה שם ירגיש שככה נראות אהבות אמיתיות. וגם אני ארצה אחת כזאת לעצמי.

לא חלמתי עליך הלילה, וזה מוזר, כי רק אתמול ענת שלחה לנו תמונה מאחת הפגישות האלה שלנו. זוכר את התמונה ההיא? זאת שאני נראית בה כאילו אין לי יד. אתה מאמין שהיא צולמה כבר לפני עשר שנים?

אני מסתכלת עליה ומסתכלת על עצמי. מה לבשתי, איך נראיתי. אתה רואה איך אנחנו מתבגרים? גם אתה שם לב לזה? אבל אתה כל הזמן אותו הדבר. עם החיוך שלך. והעיניים האלה, הרציניות, והמבט שלך שיודע הכל, גם כשאף אחד אחר לא מבין כלום.

איזה ימים משונים לירון. אני לא באה היום. ודווקא האירוע המשפחתי הזה, האליבי שלי, שבגללו וזה, דווקא הוא לא יתקיים. ברור. שומדבר לא מתקיים עכשיו, אתה יודע שאני אפילו מוכנה לעשות איתך זום כדי שניפגש? ואני שונאת זום. אין לך מושג מה זה זום, אה?

היום זה כבר 25 שנה. איך את לא באה, איך?
והשנה גם אבא שלך לא בא. בפעם הראשונה. אני מקווה שאתה מארח אותו יפה, ושכיף לכם שם ביחד. אתם בטח שותים מלא.

25 שנה של געגועים ילד, ואני לא באה, אבל תדע לך שגם כאן, בבית שלי, אפשר ממש להרגיש את הכאב בגרון, ואת הדמעות של הגעגוע. ולבכות.

שני אגוזי הדר מקיבוץ החותרים הייתה חברה טובה מאוד של לירון לנג ז"ל.