כבר יותר משבועיים, יש ימים טובים, וגם, לעיתים פחות טובים. עדיין מקפידה על התרגול היומי על הרצפה , ועל ההליכה בסביבה. שעות של שקט! מוזיקה אהובה. ללא חדשות, ללא אנשים, בשבת, שהייתה שקטה במיוחד, צעדתי  בשביל העוקף והכל נראה בדיוק כמו בשיר הזה, כולל הסוסים הדבורים והפרחים,  כתב נתן יונתן, שגם הוא היה קיבוצניק מהימים של פעם . (אילו היה חי היום היה משתייך לאותה קבוצת סיכון). אולי צריך להחזיר את העולם קצת לאותו הציור מהשיר של יונתן.

ציור של ילדים /מילים : נתן יונתן

אז תבל הייתה כמו שהילדים ציירוה
חרציות של זהב
שמשות קטנות של ילדותי
לב מאהב
סוסי הלבן רעה בדשא
דבורים ארו דבש
ילדים לכדו פרפרים ברשת
ותבל כמו שהילדים ציירוה:
למעלה לבן של רוח
מתחת לרוח

שמים פרחים אדמה,
חיות שרשים מים.
למטה מהם קו.

מה רואים אחריו?
שוב מתחילה הרוח
שמים פרחים אדמה
חרציות של זהב
אחר-כך קיץ
אחר-כך סתיו.
אחר-כך… אבא, נגמר לי הדף.

 אפרופו צעידה מחוץ לתחום ה"מותר" לא בדיוק 100 מ' – אבל מי סופר, יצאתי מהבית לשדות , אחרי שעה וחצי של צעידה בה פגשתי  רק מספר ציפורים ופרפרים, נתקלתי במכונית שבתוכה ישב איש צעיר, חששתי ממנו, והתחלתי לחשוב על תירוצים, הרי לא משכנע להגיד שאני עושה קניות, באמצע שום מקום. שאלתי אותו האם הוא ה"פקח".

הוא נתן בי מבט מבולבל  וענה: "כן מאין את מכירה אותי?  ואיך ידעת שאני הפקח לא כתוב לי כלום על הרכב"

שאלתי :" אתה צריך ת.ז. שלי? כי" ….. ושטפתי אותו בתירוצים .

הוא אמר: "מה את רוצה ממני אני לא מפקח על תנועה של אנשים , אני הפקח של משרד החקלאות, פקח של חרקים!" שנינו צחקנו, מבלבול המילים.

כשישבתי לנוח מאותה צעידה, עדיין  בפרדס הריחני  סיכמתי  את החוויה  של יום שישי כך :

 פוליטיקאים משקרים.

פרחים פורחים.

הפירות מתוקים.

השמיים כחולים.

ארבעה פשושים ,

מנפנפים בזנב על ענף.

שלדג כחול תפס חגב , ועף.

שקט ונקי פה עכשיו.

כבר ברור  מכל מה שכתבתי לעיל  שאני לא מצטיינת בשמירה על הכללים, באופן כללי אני לא ממש מסתדרת עם חוקים , ובמיוחד אלו שנכפים עלינו חדשות לבקרים. שמחה שאני חיה  בפריפריה באיזור פתוח  שבו אפשר לצאת חופשי למרחבים מבלי לפגוש אנשים. מוקירה תודה על כך כל יום וכל שעה. עכשיו משכתבתי זאת כאן, יש מצב שישלחו אלי הביתה איזה פקח אמיתי? עדיף שיהיה בלונדיני עם עיניים כחולות  בן שנה ושמונה חודשים , וייקרא לי סבתא.

לא, אני לא בודדה, לא משועממת ואפילו עסוקה. האוכל טעים,  בעלי מבשל מדהים, המון ספרים ממתינים לי, סדרות טובות, עיתונים, ועוד ועוד חוויות רוחניות.כן, נכון שאני אפילו חופשייה לצאת למרחבים,

 אך לא פותר את השאלה מה עושים עם הגעגועים ?

הייתי רוצה שיתאפשר לפחות חיבוק אחד בשבוע, בכדי להפיג את הגעגוע.

בטוחה שרבים מחבריי בקבוצת הסיכון  חשים כמוני.

בשבילי וגם בשביל כל מי שמזדהה איתי . בוחרת לסיום שיר של המשורר שחר מריו מורדכי  שמחבבת במיוחד את שיריו מהספר תולדות העתיד .

אני צריך חיבוק

בנעורי אמרה לי סבתא מקריית

ביאליק : "אומרים אהבה יש בעולם,

מי יאהב אותי בעולם הזה?"

(סבא מת עלייה ועבר לעלמא דאתי )

בבגרותי הפכה שפתי זרה לה, לא כמו אז

כששמרה עלי, ודיברה בלשון פיקפוק- ציקצוק :

מי בא לספתא? מי צריך חיבוק ?"

סבתא הניחה

אחריה

נכד ואזהרה: הנעורים חולפים, הכוכבים מרמים.

ומאז כל הלך ברחוב מחניק עלבון בקיפלי בשרו

מזדעק באיפוק: אני צריך חיבוק.

המפלה מתפשטת מכתפי מטה, סבתא. ואין

פקיד או רופא לשטוח טענותיי . האם

ניתן לפקוד רופא עם טענות מעין אלו?:

"איזה עולם דפוק.

מי יהיה לי חיק ומקלט ראש,

סבתא, אני צריך

חיבוק".