גם אחרי 48 שנים, הפצע הבוער שמהווה אותה מלחמה, עדיין פתוח ומדמם. בארכיון מצאנו את מילותיו של ארנון לפיד שידע לתאר בעט-אמן את החיים (והמתים) בגח"א. אלו מילים שכתב על אברמל'ה קורין ז"ל, שנהרג ב-19 באוקטובר 1973 בגדה המערבית של תעלת סואץ

אין אמת באמירה כי מרחק הזמן מעלה ארוכה לפצעי הלב. כאב אובדנו וחסרונו של אבר'ם הולך ומעמיק בי ככל שנוקפים הימים, ככל שאנחנו ממשיכים בפעילות, בעשייה, בהתחבטות ובוויכוח. בכל אלו היה לאבר'ם מקום בולט, ראשוני כמעט. לאבר'ם אין עדיין ממלא מקום. בהיותו חלל – הותיר חלל.

אנחנו יושבים ומתכננים פעולה חברתית, מתחבטים באיוש תפקיד, מבקשים להוציא גיליון נוסף של "פמפלט", מחפשים אחר כתובת לפנות אליה בבעיות אישיות- ועדיין נשאר הוא, אבר'ם כמי שרק בו היינו רוצים, רק בו נתנו אמון.

העבודה הקשה, העסקנות, הפעילות החברתית, יחסי הציבור המצוינים, המעורבות בכל המתרחש בקיבוץ – היו להם אצלו מניעים טהורים, אמיתיים וכנים, ארכאיים כמעט. לא היו אלה יצרי שררה, לא היה כאן רצון להתבלט (אף כי וודאי היו כאן גם ביטחון עצמי והכרה בערך עצמו). הייתה כאן שאיפה גדולה ותמימה משהו, לעשות את גבעת-חיים שלו לקיבוץ טוב, טוב מאחרים, משגשג מבחינה כלכלית, תוסס מבחינה חברתית. הייתה כאן הזדהות עצומה. לוקאל-פטריוטיות. ולא שחסרים אנו לוקאל פטריוטים ונוטרי התדמית של גבעת- חיים, אך חסרים אנו אנשים שגם ישקיעו כל מאודם למען המקום בו הם חיים.

לעיתים קרובות הייתי נד לו: "הפסק לשאת משא כל הקיבוץ על כתפיך", חששתי שיתמוטט, שיאפס כוחו. והוא צחק. בשן שבורה, בקול גדול, בבלורית שאינה באופנה…

נכס היה לקיבוץ כולו. לחברים כולם. אינני בטוח שהייתי לו חבר קרוב יותר מאחרים ואף-על-פי-כן אני מבקש לנקוט לשון אישית. היינו, אבר'ם ואני מעין "אנטי-תזות" כמעט בכול. כרגיל, אני מתקשה להתקרב אל מי שדעותיו, השקפותיו ואורחות חייו שונים כ"כ משלי, את קרבתו של אבר'ם שיחרתי.

אהבתי להתווכח עימו, לריב איתו, לעקוץ אותו – משום שתמיד היה ענייני, מבין הומור שקול בדבריו. וישר… אהה, כמה ישר היה, מעולם לא חשש להביע את דעותיו גם כשהיו דעת מיעוט, כמה ידע להטיח בפני חברים את השגותיו, כמה נאמן היה לעקרונותיו. אמת היא, שלא כרבים, יכול היה להרשות זאת לעצמו, היה לו גב של אוהדים בכל שכבות הציבור פגיעות שפגע – נסלחו לו כמו לא היו. כמי שפעל כה הרבה בתחומי החברה – ביקורתו נשמעה, זכתה לשימת- לב, נתקבלה בהערכה.

וכשם שהכיר בכוחו, במעמדו – כן הכיר ב"מגבלותיו". "כיוון שתהיה מזכיר בעתיד, אני מבקש לשמור על יחסים קרובים אתך", אמרתי לו, והוא גיחך: "אני לא די חכם לשם כך". הוא הודה,

בהיעדר כל טעם בכל מה שנוגע לאמנות ואסתטיקה, אך מי שראה אותו מתעקש על זוג מכנסיים וחולצה, עשוי לכפור בכך. הוא שנא קישוטיות לשמה, הסתייג מהצטעצעות. אהב לקחת חלק בפעילות תרבותית, אהב את היחד, את השמחה בצוותא. כטוב עליו ליבו, ואם עייפותו לא הכריעה אותו מצטרף לשירה – והוא זוכר את מילות כל השירים שאהב – ולריקודים. את תנועות ה"שיק" ראה כמגוחכות, אך בטנגו לא היה נמרץ ובעל תנועה ממנו.

אבר'ם מירי נטע וסיוון – תמונת פרסומת למשפחה מאושרת ובעלת עמדה בקיבוץ. הידעתם את הטובה בשיטות להעיר את אבר'ם משנת אחה"צ הכבדה? שולחים את נטע, והיא נכנסת בריצה, מתנפלת על המיטה, ומיד עולים מן החדר החשוך מצהלות שמחה, צחוקים גדולים וציוצי נשיקות.

אבר'ם ער, ניגש אל ארוחת הארבע, נכון לערב ארוך של טיולים עם נטע והוא כברבור גאה בילדתו, קורן עם כל מחמאה נוספת. של "קבלת קהל", של ישיבות, פעולה חברתית, סידור עבודה, כתיבת מכתבים תקיפים לחברים בחו"ל, טפיחות על כתף, התחככות.

ואין אבר'ם נותן שיחלפו על פניו בלא התייחסות כלשהי. מבוגר וצעיר, נערה או חברה מבוגרת – הוא מקנטר, הוא חוסם דרך, הוא שולח עקיצה, מושך בלשון. הוא יוצר מגע. הוא מבטיח קשריו.

לאחרונה ראיתיו ערב יציאתי לחו"ל. הפרידה ממירי ואבר'ם קשתה עלי ביותר. שניות ארוכות עמדנו, תוקעים כף, מרכינים ראש, וצוחקים במבוכה. הפרידה מאבר'ם הייתה פרידה מהקיבוץ. מן הטוב והיפה שבו, מן היקר לי כל-כך. כבר עם בוקר, בטרם נסיעה, ישבתי לכתוב לו מכתב ראשון. כתבתי כי בזכותו ובזכות מעטים שכמותו, אין לי ספק שאשוב לכאן, לגבעת חיים.

אחר כך היה הרעש.

וכיוון שמילא בחייו חלל גדול, הותיר בלכתו חלל גדול. אני נזכר, ולא במדויק, בשורה משיר מספד של ע. הלל. "ואפשר לא ידעת את ענן האהבה שהלך לפניך". כזאת לא יוכל להיאמר על אבר'ם. הוא ידע את ענן האהבה שליווהו בחייו בינינו.

ואינני אומר שיש בכך שמץ של נחמה.

ארנון