מוקדש באהבה לקבוצת תות, החוגגת בר-מצוה (השכבה של אגם – נכדתי).

סוף חודש ינואר, קודר וגשום ואנחנו בסגר מתמשך. אני בבית מהרהרת בציור קיר הנמצא על אחד הבניינים ליד הנגריה, בניין שחלפנו על פניו יום קודם בהליכת הבוקר כשעדיין היה חשוך.

הציור: תות שדה ולצדו קיפוד חמוד. שאלות רבות עולות לי: מי הצייר/ת? האם הציור תמיד היה שם ופשוט לא שמנו לב? והבניין, למה הוא משמש? מדוע בחר, מי שבחר, לצייר דווקא על הבניין הזה? האם הכוונה לספר הילדים שמוליקיפוד, בו החבר שלו גדי, חלק איתו תותים ובסופו של דבר, כל התותים נתקעו לו בקוצים? האם יהיה המשך לציור והוא יכיל את כל הסיפור?

בעוד אני שקועה במחשבות אודות הציור, נשמעה נקישה בדלת ביתי ושירה הקטנה עומדת מולי אחוזת התרגשות ובקול רועד קוראת לי לבוא לחצר. "בואי מהר אבל בשקט, יש קיפוד בין השיחים".

תוך רגע, שתינו עומדות בגשם, אני מסיטה את ענפי השיח וקיפוד קטן, רטוב ומפוחד נגלה לעיניי. עמדתי המומה, צירוף המקרים היה לגמרי הזוי ושמוליקיפוד מהציור ליד הנגרייה, קיבל חיים. התרחקנו קצת כדי לא להפחיד אותו ואז, בדיוק כמו בסיפור, הוא הוציא את הראש ואת הרגליים, אבל נשאר במקומו ואנחנו רצנו הביתה, קצת רטובות מהגשם שהתחזק, כשהמחשבות על צירוף המקרים המוזר ליוו אותי עוד שעות ארוכות.

לאחר סוף השבוע הגשום, יצאנו להליכה כהרגלנו וחזרנו למקום הציור ובאחת, כל הסיפור התנפץ. מה שנראה לנו מרחוק ובחסות החשכה כקיפוד, התברר כקיווי. קבוצת "תות" וקבוצת "קיווי", הן שבחרו להנציח בציור את שמות הקבוצות ומסביב רשמו את שמות הילדים בכל אחת מהקבוצות. איזה סיפור בניתי, שבינו לבין המציאות אין דבר וחצי דבר. ממש קומדיה של טעויות.