כשנודע לי כי ד"ר קרן כץ עומדת לפרוש מטיפול בשיני ילדים במרפאת השיניים שלנו, הזדרזתי לקבוע איתה פגישה לסיכום תקופה, וגם להיכרות טובה יותר. קרן, שרבים מאיתנו חבים לה המון על הטיפול המסור והמקצועי בשיני ילדינו, הקפידה לשמור על פרטיותה לאורך כ-35 שנות עבודתה כאן אבל כעת היא מספרת קצת יותר. ראיון פרידה

איך הגעת לרפואת שיניים ובמיוחד לטיפול בשיני ילדים?

"גדלתי בבית סמוך ליער בשולי קופנהגן, דנמרק עם הוריי ואחותי. כילדה ונערה אהבתי מאוד טבע ולכן ביליתי כמה שרק יכולתי מחוץ לבית בסביבה הטבעית שלנו. לאחר התיכון החלטתי שרפואת שיני ילדים מתאימה לכישורי ואהבתי לילדים. התחלתי ללמוד רפואת השיניים עם התמחות בילדים וסיימתי את הלימודים בשנת 1970, אז התחלתי לעבוד בדנמרק".

איך הגעת לתובנה שאת רוצה לעלות לישראל?

"אבי היה יהודי שהיגר ממזרח אירופה לדנמרק ובתקופת מלחמת ששת הימים, כשהייתי בת 19, נוצר עניין רב וקשר מוגבר עם ישראל ובאותו קיץ התחלתי לעבוד כמתנדבת בקיבוצים מענית ובית-זרע. הקשר שלי ליהדות נוצר כבר אז כשהעניין שלי בישראל וביהדות הביאו אותי לכאן. כשהגעתי לארץ פניתי לגיור אצל רב בבית דין ירושלים".

איפה עבדת בארץ? איך הגעת לבסוף לגבעת חיים ומה זכור לך מהתחלת המסלול כאן?

"התחלתי לעבוד במושב בית-חשמונאים ליד רמלה, אך השפה והתרבות היוו בעיה. זכור לי מקרה שרצו לשלם לי עם תרנגול חי ולאחר מכן הגעתי לבית-זרע, שם פגשתי את אלכס שהיה בעלי ואבי הבנות שלי.

בשלב מסויים עברנו לארה"ב וחיינו שם כשמונה שנים. באותה תקופה השלמתי לימודי דוקטורט בקליבלנד, אוהיו ובכנס שנערך שם, פגשתי פרופסור ישראלי לרפואת שיניים שעודד אותי לחזור לארץ ולעבוד בהוראת התחום באוניברסיטת תל-אביב.

היות ורציתי לעבוד ולא רק ללמד, התחלתי לפנות לקיבוצים ולהציע את כישורי בתחום. בגבעת-חיים איחוד הביעו עניין ולבסוף הגעתי לכאן ביוני 1985 כשחנוש מורג הייתה הסייעת והיא הכניסה אותי לעבודה לאחר שתמנע קיבלה אותנו במגמת קליטה לקיבוץ. מצאתי מצב שבו הטיפול היה חלקי, ללא דגש על רפואה מונעת ועל הייחוד שבטיפול שיניים בילדים. גרנו כאן כשנה ועזבנו באוגוסט 1986 כשאלכס חזר לארה"ב.

תמנע פנתה אלי, לשמחתי, והסכמתי להמשיך לעבוד כאן כשכירה. לאורך השנים, עבדתי גם במרפאת השיניים שלי והמשכתי ללמד באוניברסיטת ת"א את תחום רפואת-השיניים לילדים. בחמש השנים האחרונות עבדתי רק כאן על בסיס של יום בשבוע, לאחר שסגרתי את הקליניקה שלי.

זכור לי שבהתחלה הגיעו הילדים עם המטפלות ולא עם ההורים, אך הסייעות היו תמיד מהקיבוץ (זכורות לי חנוש, רעיה, הילה, איריס וכמובן יואלה) והן ידעו כמובן מי הם הורי כל ילד. החל בשנת 1997 הפכה המרפאה לעסק של הקיבוץ והתחלתי לקבל מטופלים מבחוץ.

כעת באים אלי רק חלק מילדי הקיבוץ היות ורבים מעדיפים ללכת ל"סמיילי" (מרפאות השיניים של "הכללית") שם הם מקבלים טיפולי שיניים בחינם במסגרת החוק החדש המאפשר זאת. כשנכנסתי לתפקיד ראיתי את העבודה כאן באופן רחב יותר, כאשר הדגש על רפואה מונעת משולב בגישה רחבה במסגרתה התייחסתי גם לתזונה, לבעיות רגשיות, לתחום התקשורת המילולית ועוד אבל היום חלק מההורים מחפשים "טכנאי רפואת שיניים" ולא רפואה כמו שאני רואה אותה".

מה את רואה היום שלא היה פעם?

"הורים שטופלו על-ידי וחלק מאלה שבאו מהעיר, מגלים מודעות גבוהה לרפואת שיניים כוללת, במסגרתה מתבצע ניקוי שיניים לא רק בבית אלא גם כאן ומקרי קיצון מטופלים בהתאם. חלק מההורים לא מודעים לכך ולכן יש ילדים "מפוספסים" על-ידי המערכת והם עלולים לשאת בתוצאות הטיפול החלקי שהם מקבלים במקום אחר".

איך מצמצמים את הכאב והחרדה בטיפולי שיניים אצל ילדים?

"האמצעים העומדים לרשותנו כיום רבים ומגוונים משהיו בעבר. למשל, השימוש בגז צחוק לא היה וגם החומרים המשמשים לקראת הרדמה מקומית ובהרדמה, נוחים יותר וכואבים פחות. היום אני עושה טיפולי שורש וגז הצחוק מקל על הילד, מגביר את הסבלנות ומקטין את הרגישות, אבל כמובן שהשימוש הוא רק במקרים מסוימים המצדיקים את האמצעי הזה. אני היחידה בעלת הסמכה כאן להשתמש בזה, מאחר והשתתפתי בהדרכות תחת רופא מרדים בבית חולים והנהנים מכך הם בעיקר הילדים.

אני מתמקדת בילד במצבו הנוכחי, ללא ההיסטוריה שלו ומנסה לעזור לו להתמודד עם המצב הנתון. יש ילדים היושבים על הוריהם בטיפול, יש כאלה שההורה נוכח והורים אחרים (כפי שעדיף שיהיה) נשארים בחוץ.

השתדלתי להיות פתוחה וגמישה ככל יכולתי. המצב בו ילדים באים אלי למרפאת שיניים כמו שהם באים לרופא ילדים, ללא לחץ מיוחד, זה אחד ההישגים שלי בעבודתי כאן".

מה את עושה היום, לאחר שסיימת את עבודתך?

"שלוש הבנות שלי נשואות עם ילדים ולכן אני מתפקדת יום בשבוע כסבתא אצל אחת מהן. אני מתנדבת בבי"ס לחינוך מיוחד כמטפלת, לאחר שעברתי הכשרה, בעבודה עם ילדים עם צרכים מיוחדים, נכים פיזית וקוגניטיבית כשחלקם במצב קשה ומאתגר מאוד.

לפני כשנה התחלתי בעבודה ישירה עם הילדים ולא בהוראה, כשאני מסייעת בטיפולים פיזיותרפיים וריפוי בעיסוק תחת הדרכה מקצועית. אני גם מתנדבת במעון של נכים מבוגרים (גילאי 21-35) בריפוי בעיסוק ובאמצעות מוזיקה".

בנותייך התחנכו בקיבוץ, מה הן עושות כיום?

"לרחלי, הגדולה, יש ארבעה ילדים וגם ילדת אומנה. היא עובדת כפיזיותרפיסטית באזור מגוריה, בין אשקלון לקרית-גת. למאיה, יש שלושה ילדים, היא גרה בראשון-לציון ועובדת כחוקרת בקר לחלב במכון וולקני. ליסה, בתי הצעירה, עם שלושה ילדים, מומחית לרפואה פנימית וגריאטריה בבילינסון".

מה המסר שלך לחברי ותושבי הקיבוץ?

"אני ממש שמחה שהצלחתי להיות חלק ממערכת בריאות הילדים כאן. אני מאחלת לכולנו שרמת הבריאות והחינוך יעלו וישתפרו. מאחלת שחברי וצעירי הקיבוץ ייקחו חלק בהתנדבות, למשל בנוה-נועם ומערכת החינוך. מאחלת שמרפאת השיניים כאן תמשיך לתפקד ולזהות ילדים עם צרכי רפואת שיניים ייחודיים, שלעיתים "נופלים-בין-הכיסאות" ולא זוכים לטיפול הראוי".