בני שבעים יקרים,
שבעים? שבעים נשמע כמו גיל של מבוגרים, אבל כשמסתכלים עליכם, בני השבעים, רואים חבורה של אנשים, עם טמפרמנט תזזיתי, שעסוקים מבוקר ועד ערב, מטיילים, עושים ספורט, לומדים, ומבלים. כשהמציאו את רעיון הפנסיה, חשבו על אנשים שהגיע זמנם לנוח ממרוץ החיים. בשבילכם זו רק הזמנה להגביר את הקצב!
אז איך הגענו עד כאן? היו לכם הורים ששברו את הכלים ובראו מציאות חדשה. אתם הייתם סוג של ניסוי אנושי- חברתי, גדלתם לתוך מבנה חברתי שהיה אז כורח המציאות, והתפתח לאידאולוגיה. היה לכם הרבה יחד, ועם זאת הצלחתם למצוא את הייחודיות שלכם. האם הניסוי הצליח? יש דעות לכאן ולכאן, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. יצרתם כאן חברה איכותית וערכית, מובילה ומתווה דרך בהוויה הישראלית, חברה שיודעת לתמוך ולחזק.
אנחנו, הילדים שלכם, בני הדור השלישי, היינו המתנה שלכם. לא רק בהיבט האישי, אלא בעיקר בהיבט האבולוציוני שלכם. הקיום שלנו אילץ אתכם לבחון מה מתוך מתווה החיים שהונחל לכם מתאים, ומה לא. מה נכון לשמר, ומה לא כל כך עובד, וכדאי לשנות.
בחוקי האבולוציה לא החזק שורד, אלא מי שיודע להתאים את עצמו. ואתם התאמתם. הגדרתם מחדש את התא המשפחתי, את היחסים בין הפרטי לקהילתי, ועוד.
והצלחתם.
אתם נולדתם לתוך מציאות מאד ברורה. לא היה ספק ש"קיבוצניק" הוא מצב קיומי נעלה ביחס לאלטרנטיבות האחרות. לנו, בני הדור השלישי, כבר היו יותר אלטרנטיבות זמינות. צורות קיום רבות, כמו למשל "העיר הגדולה", נחשבו לאטרקטיביות לא פחות. ובכל זאת, אם נסתכל על שכונת הבנים הצומחת במהירות לנגד עינינו, ניתן להבחין שרבים מאיתנו, דור הבנים שלכם, בחר לחזור ולהשתקע כאן, להמשיך את הדרך שאתם סללתם. תחושת השייכות הזו שפיעמה בכם בצורה כל כך מוחלטת, נטמעה ב-DNA שלנו.
ואם אנחנו בעסקי ה-DNA, זה הזמן לציין את המתנה האמיתית שקיבלתם, הנכדים, שפותחים את הלב לרווחה. הזכות שרובכם זכיתם לה, לחיות בסביבת הנכדים (או לפחות חלקם), לפגוש אותם בשבילים, לחבק ולאהוב בהנאה, סתם כך, בלי סיבה מיוחדת, בלי לתזמן מראש.
אז בני שבעים יקרים, התכוונתי לברך אתכם ביום חגכם, ובמקום זאת אני מבינה עד כמה אנחנו צריכים להודות לכם, על כך שהביוגרפיה הפרטית והקולקטיבית שלכם הצמיחה את כל השפע הזה.
תמשיכו ליהנות מהחיים, להתרגש, לאהוב, ללמוד, לרקוד, להתעמל, לטייל, לבלות, ולעשות את כל מה שעושה לכם כייף. מזל טוב!
Share this post
