צילום: היידי עפרון

בערב הלפני-אחרון של 2021, אני פוגש את שרון אולמן לשיחה אודות עבודתה בגבעת חיים איחוד. באופן סמלי, דלת החדר (שהיה שלה עד היום) נעולה ואנו עוברים להסב בחדר הישיבות במזכירות, תחת מבטו הכבד והיציב של חיים ארלוזורוב.

"היום העברתי באופן סופי את אחד מסמלי הסטטוס המשמעותיים כאן בקיבוץ, שאותו נשאתי מתוקף תפקידי", היא מספרת. מדובר כמובן בשלט למחסום שליד האנדרטה, מתחת בית וינה. סמל סטטוס זה מקנה למחזיקים בו חנייה יוקרתית ביותר אליה לוטשים עיניים רבים – החנייה באיזור בית טרזין. "ההנהלה צריכה לאזן בין צרכי החנייה של התושבים, של עובדי בית טרזין ושל אחרים ברצועה הצרה הזו".

אפרופו סמל סטטוס, לכל מי שעולמו התרוקן משהו בעקבות השקט שהשתרר לאחר מעבר החלטת השיוך, סביר שזו חבית חומר הנפץ הבאה ההולכת ותופחת כאן בכל יום שחולף – סוגיית החנייה, לא רק ליד בית טרזין, כי הרי גם "קיבוץ מתחדש" יכול להכיל רק מספר מסויים של מכוניות. רק אומר.

שקט זה מצרך שהיה נדיר לאורך פרקים נרחבים בקדנציה של שרון בגח"א. "קיבוץ זה לא רק מקום עבודה או ארגון כלכלי, זה הרבה מעבר לזה", היא אומרת. "ועבודה במקום כזה דורשת מקצועיות ומדיניות עקבית ורציונלית מצד אחד ומצד שני יש אתגרים וסוגיות רבות שאינן נמדדות בכלים יבשים: זה אנשים, זה רגשות, אמוציות וזו עסקת חבילה בה הכל כרוך בהכל".

צילום: היידי עפרון

היא הייתה פה שנתיים ושמונה חודשים, שכאמור, היו לא פעם עמוסים ביותר. "אני עם נסיון של שנים בניהול קהילה והגעתי הנה אחרי ניהול של קיבוץ גדול (נען) וחשבתי שהמעבר לקיבוץ, אמנם גדול אבל פחות מנען, יביא משהו פחות אינטנסיבי. פה חיכתה לי הפתעה בדמות עוצמות ואינטנסיביות לא פחות גבוהות".

אני שואל אותה על רגעים קשים, שכמתבונן מהצד, אני חושב שהיו ועוד איך. היא מתנסחת בזהירות. "אני תמיד מזכירה לעצמי שזה טבע של קיבוץ ומורכבויות של קיבוץ. השתדלתי לגלות גמישות איפה שניתן ומצד שני, חשתי שיש כאן ציפייה שיהיה סדר, שתהיה שיטתיות ובעיקר הצבת גבולות". חוץ מזה, לכהונה שלה התלוותה אורחת לא קרואה שמקצועה הוא תקיעת מקלות בגלגלים.

"ההתמודדות עם הקורונה הייתה קשה. היא הגיעה אחרי חצי שנה בה עסקתי בבניית תשתית עבודה יציבה וביום בהיר מצאנו את עצמנו עם מגיפה. זה התחיל עם שאלות קלות יותר כמו 'מסיבת פורים-כן או לא?' והפך לנוהל חירום בהנחיית צח"י ושינוי מהיסוד של כל מה שהכרנו והכל תוך כדי  תנועה. היינו חייבים לעבוד ולהשתנות ואני מצדיעה למנהלים שעשו התאמות למצב לא מוכר. המצב הזה שנמשך כחצי שנה, עם סגרים, היה טריפת קלפים, למשל בעיכוב תהליכי שכונה ג' ותהליכים אחרים שלא יכלו להתממש. בדיעבד, רוב מכריע של התפקיד שלי התקיים בשגרת קורונה. היו הקפאות של השקעות ופרוייקטים, היו ישיבות רבות אל תוך הלילה ובכלל, מצב מורכב מאוד שלקח זמן ללמוד לחיות בתוכו".

צילום: היידי עפרון

אני שואל אותה על ההישגים שלה בגח"א.

"הובלתי תהליכים שהיו מאתגרים", היא מפרטת. "זה כלל עמידה מול הציבור בנחישות וידיעת הדרך, גם אם לעיתים יש אי-וודאות, אבל מבלי לתת לאי-הוודאות לנהל. הגענו לצמתים ובהן מורכבויות לא פשוטות, בעיקר בתחום הגדלת חלקת המגורים אבל זה עבר, גם אם תוך כדי התהליך היו קונפליקטים ולעיתים גם חצים שנורו מעברים שונים".

כן, החצים, אני שואל. מה הם עושים?

"לא חשתי שיש פה משהו אישי נגדי, או שלא מעריכים אותי כבן אדם", היא אומרת. "חשתי שמדובר בהתנגדויות של אנשים הנובעות מסיבות שלהם והם מנסים להשפיע. לא זוכרת אמירות פרסונליות אלא ענייניות, נגד תהליכים. כאמור, באתי עם נסיון של עמידה מול אתגרים והידיעה שמתישהו זה מגיע, היא חלק מהתפקיד. ראיתי בעצמי כדמות מאזנת ומכילה, שאיתה מנהלים יכולים לשתף תסכולים והענקתי תמיכה רגשית למנהלים שהתמודדו עם מצבים רגישים, מול הציבור או ההנהלה. מי שמפעיל פה את המערכות הם אותם המנהלים והם פונקציה קריטית לגח"א".

אני נשאר עדיין בנקודה הזו ושואל על מחירים אישיים שתפקיד כזה, במקום כזה, דורש לעיתים. "אני שחקנית נשמה", היא מגדירה. "ובתור שכזו, יש לעיתים מחירים שמשלמים ברמה האישית, כי אני הולכת עם מה שאני מאמינה בו וזה לעיתים בעוכריי. אבל למדתי שגם להיות שחקנית נשמה צריך לדעת ושכדי לשמור על עצמי, צריך להבין איך לחלק את המינונים. אני עושה את אותו התפקיד במקום חדש ולמרות שעדיין לא יצא לי החשק אחרי הקדנציה פה, אני מעבירה בראש לפעמים גם את היום שאחרי תפקיד מנהלת קהילה".

צילום: היידי עפרון

עוד כמה דקות היא כבר צריכה ללכת לישיבת המועצה האחרונה בהשתתפותה, אז אני מבקש מילות סיכום על גח"א.

"זה מקום מיוחד. קיבוץ עם חוסן ויציבות, למרות הנקודות בהן עולה תחושה חזקה של שסע. יש פה מאפיין חזק של קהילתיות שבלט בתקופת הקורונה ולדעתי, הקהילה עברה את המבחן ברגעים הקשים של המגיפה וכמובן בתהליך המורכב של השיוך והקליטה. בנקודות הללו הקהילתיות גברה על האינטרסים ועל ניגודי העמדות. זה קיבוץ לא קטן וחייבים להיפרד מהרעיון שנסכים על הכל ולחפש את מה שמחבר אותנו למקום הזה וזה לזה. המקומות המחברים האלו קיימים וזו התשתית להמשכיות של גח"א".