ריצת בוקר בפרדס, באחד מימי החג הבלתי נגמרים של חודש אוקטובר.
יש גשם ראשון. השמש כבר עולה אבל היא עדיין מאחורי העננים והגשם שוטף אבק של קיץ שלם.
"הכל / הכל נרגע / ומתפורר", כפי שכתב אלתרמן וכאשר כיסוי הקיץ מתפורר, אפשר להריח את הריח של הפרדס תחת הגשם.
אותו הריח שהיה ויהיה אחת הסיבות לחיות בארץ הזו.
"אין אור בענף הזה", אמרה במועצה האחרונה דמות בכירה בהנהלת הקיבוץ. "הענף בגסיסה ארצית, זה פול גז ברוורס. צריך לעצור את הדימום ולחפש תחומי גידול אלטרנטיביים".
ואני רץ בפרדס בגשם הראשון.
קשה יותר ויותר להיות פרדס בעולם של שורות תחתונות. כבר שנים שפירות הדר ישראלים נהנים יותר מתהילת העבר מאשר הצלחת ההווה ולא פחות שנים שהמילה "חקלאי" עוצבה לתבנית של מקצוע באות ח' במשחק "ארץ, עיר", למעט מתי מעט שעוד ממלאים את הפונקציה הזו בקיבוץ.
"יש עונה גרועה מאוד. השמוטי וגם הפומלית בבעייה", אמרה במועצה האחרונה דמות בכירה בהנהלת הקיבוץ.
מי שנולד וגדל פה יודע כי "הפרדס" בקיבוץ מעולם לא היה רק סך הלירות / השקלים או סך הדונמים. לכאן באים לטייל, לכאן באים לרוץ, לכאן באים לטעום, לכאן באים לקיים, לכאן באים לחשוב, לכאן באים כדי לנשום.
"המרחבים שטים / אני נושם אוויר", המשיך ושורר אלתרמן ואני ממשיך לרוץ ולנשום בגשם במרחבי הפרדס.
לגבעת חיים יש כעת מעל 700 דונמים של הדרים וייתכן וצריך להתרגל למחשבה שלא בטוח שחלקם הגדול יצליחו לצלוח את השנים הבאות. אולי ישתלו במקומם חומוס או אספסת, אולי חיטה? האם אפשר גח"א בלי פרדס? ובכלל, מי רוצה להריח חומוס בריצה תחת גשם ראשון?
"גדולים / גדולים / רגעי הסוף" הבטיח אלתרמן, אבל עוד לפני הסוף, כדאי מאוד לבוא לפרדס, בטח בגשם. פעם עוד תספרו לנכדים שהכרתם אחד כזה.
Share this post
