מרים ארזי

הסרט הדוקומנטרי "קופסה כחולה", הופק לפני כשנה בישראל, קנדה ובלגיה ומספר את סיפורה של הקרן הקיימת כפי שהוא שזור בביוגרפיה של יוסף וייץ, על בסיס מחקרה (עם שותפים) ובבימויה של נינתו, מיכל וייץ. הסרט מגלה כי רכישת האדמות ליישוב היהודי והמדינה שבדרך ע"י הקרן הקיימת, יצרה בנוסף לתרומה המונומנטלית לישראל ולעם היהודי, גם הרס, טרנספר בפועל ועוגמת נפש רבה לערביי ארץ-ישראל. הסרט מומלץ מאוד למי שיכול לראות סרטים דוקומנטרים בוי.או.די (אפשר גם ב"יס דוקו"). מעניין לראות בסרט את התפתחות דעותיו של יוסף וייץ לאורך השנים, במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש השטחים.

לאחרונה הוקרן הסרט במועדון שלנו בשיתוף עם המועצה ובסיומו התנהלה שיחה מעניינת עם יוצרת הסרט. כצופה קבוע בסרטים כאלה, אני חייב לציין שאף פעם לא התאכזבתי ותמיד מצאתי כי לשיחה שלאחר הסרט, יש ערך מוסף משמעותי אותו לא ניתן לקבל בצפייה בקולנוע או בטלוויזיה.

עם תום הסרט, ישבה מרים ארזי בשורה הראשונה והרימה יד כדי לספר סיפור מרתק הקשור בנושא הסרט. באתי לדירתה הצנועה במורד הגבעה, לשמוע את הסיפור במלואו, אך לפני כן ביקשתי ממנה שתרחיב מעט על עצמה.

צילום: עדנה ארזי

מרים (94) עלתה עם הוריה מגרמניה בגיל חמש. היו לה שתי אחיות בארץ, מבוגרות ממנה, שנפטרו בגיל מתקדם לפני שנים ספורות. אמה היתה מורה לספורט ופיזיוטרפיסטית ואביה היה רופא שגדל בבית מסורתי בעיירה עם אוכלוסייה יהודית קטנה יחסית בדרום גרמניה, כשהמורה שלו היה הסבא של נועה לוי ויהודית פרנק.

האב שירת בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה והמשפחה היגרה לפלשתינה-א"י בשנת 1933, לאחר שהבינו כי חייהם וחיי היהודים בכלל עלולים להיות בסכנה עם עליית המשטר הנאצי. מרים אסירת תודה לאביה על כך. הקשר של אביה לחדרה נוצר לאחר שבהתמחותו ברפואה בגרמניה, פגש את אביו של אבשלום פיינברג, איש ניל"י מחדרה והלה המליץ על המקום. היא זוכרת את ילדותה ונעוריה בחדרה, במיוחד את ימיה בגימנסיה (תיכון) שבהקמתה היה אביה מעורב עם הגיע בנותיו לגיל התיכון.

"הייתי במחזור הרביעי של ביה"ס שהפך ל'תיכון חדרה'. פגשתי את יחיעם, בנו של יוסף וייץ, מספר פעמים כשהיה בדרכו ללימודיו בירושלים", נזכרת מרים. "בפעם האחרונה אמר כי הוא נוסע למקום אחר והסתבר שהיה בדרכו אל 'ליל הגשרים' בו נהרג בפיצוץ גשר כזיב. על שמו נקרא קיבוץ יחיעם וגם 46 ילדים שנולדו באותה תקופה (אחד מהם הוא חבר שלי משמיר וכיום מגניגר. גם עמי רטר נקרא על שמו). יחיעם היה מדריך שלי בתנועת 'מכבי הצעיר' בה הייתי גם ראשת הקן והוא נהרג מכדור ולא מפיצוץ חומר הנפץ ולכן היה היחידי שגופתו נמצאה לאחר הפעולה והיחיד שהובא לקבורה". אליעזר ארזי ז"ל, לימים בעלה של מרים, השתתף גם הוא בהכנות לקראת "ליל הגשרים" ופיצוץ גשר אלנבי הסמוך ליריחו.

צילום: עדנה ארזי

מרים התגייסה להגנה ואח"כ לגדנ"ע והשתתפה בקורס מ"כים עם אריק שרון ומוטה גור ז"ל.  בעת המצור על גבעת-חיים, השתתפה במאבק בבריטים ואז התגלה לה ולאביה כי שניהם פעילים ב"הגנה", הוא כרופא והיא כקשרית מורס. היא הגיעה לגבעת-חיים עם גרעין תנועתי במסגרת הפלמ"ח, שם הכירה את אליעזר, בעלה.

בגיל 40 אושרו לה לימודים והיא השלימה תואר ראשון בחינוך במקביל לעבודתה ב"שפרירים". לפני-כן היא עבדה כמטפלת פעוטונים, ילדים בוגרים ונוער, לימדה באולפן לעברית, ריכזה את התרבות אך בעיקר לימדה, הקימה ספריה ומילאה תפקידים שונים בשפרירים לאורך כ-40 שנים. מרים גאה בכך שהקימה שם את מחלקת לימודי המחשב, במסגרתה לימדה זמן רב עד יציאתה לגמלאות בגיל 76.

עכשיו – לסיפור בעקבות הסרט: "זה סיפור הקשור באבי ובקק"ל שהתרחש בשנת 1937, בעיצומם של המאורעות ("המרד הערבי") במהלכם הרגו ערבים מאות יהודים במקומות שונים. אבי, שהיה רופא בחדרה, נקרא למשטרה ולא ידענו למה. ולאחר שהלך לשם, הוא לא חזר באותו ערב. לאחר יממה נוספת ללא מידע על גורלו, הוא חזר וסיפר: הקק"ל היה בתהליך של קניית כל האדמות השייכות כיום לחלק מישובי המועצה האיזורית מנשה (מגל, מאור, להבות חביבה ועוד) והיה צורך בחתימתו של שייח' אמיד ורב השפעה ממשפחת עבד אל-האדי, שהיה מבעלי אותן אדמות. רוב בני משפחת בעלי האדמות חתמו על שטר המכירה ורק חתימתו של אהוני עבד אל-האדי היתה חסרה.

צילום: עדנה ארזי

באותה עת הוא שכב על ערש דווי בבית החמולה שלו במקום הנקרא היום 'המצודה של ברקאי' (אתר חתונות ולשעבר פאב ומרכז מופעים בשולי ברקאי). אבי, שהיה הרופא בחדרה, נקרא לסייע ולמרות שהכניסה לאיזור נחשבה באותה עת לסכנת חיים, הוא הגיע מלווה באיש המשטרה הבריטית ובנציג הקק"ל לבית השייח', שם מצא את עבד-אל האדי גוסס ממחלת כליות קשה. אבי נתן לו תרופות וטיפל בו עד שהשייח' התאושש ואז הוגש לו שטר המכירה לחתימה, בנוכחות עדים שווידאו כי האיש פיכח ובהכרה מלאה ואז חתם השייח' על שטר המכירה. כך, במידה מסוימת בזכות אבי, נרכש כל האיזור הפורה והיפה הזה, כולל המעיינות השופעים הסמוכים לשער-מנשה והפך לשטח בבעלות יהודית".