בהמת הקורונה מבקרת באיטליה

לאחרונה הצטרף אלינו לצוות הארכיון יריב אמיתי. כבדרך אגב גונבה לאוזנינו (וגם לאוזניו של שלמה כהן שהיה אז עדיין עורך העלון) שמועה שהוא מוכר את ציוריו דרך גלריה אינטרנטית. סיקרן אותי לראות את הציורים וביקשתי שיראה לי ואז נפרשו בפניי ציורים מלאי דימויים וטקסטים פסבדו-היסטוריים ולידם מיתולוגיות אישיות. למי שלא מכיר: יריב אמיתי, בן מחזור ל"ו, הוא בנם של סימה ואדם אמיתי ואח של טל, חן וליאת.

אני שואלת ממתי הוא זוכר את עצמו מצייר. "מאז שאני זוכר את עצמי הייתה קיימת בי סוג של 'רכושנות', להפוך את מה שאני רואה וחווה לשלי, או במילים אחרות – לנכס את התמונה ואת החוויה לעצמי. אני זוכר תמונת ילדות של משאית עמוסה בתופים של צינורות ופורשת אותם תוך נסיעה. זה הרשים אותי מאוד ורציתי לתת לזה ביטוי אישי, לתרגם את התמונה הזו לשפה הוויזואלית שלי ולהפוך אותה לחלק מהמאגר האישי שלי. יש לי בראש מעין 'מעבד דימויים', כעין דסקטופ אינסופי ללא תיקיות, הכל נגיש באותה מידה ומתקיים על אותו מישור, מה שבעצם הופך אותי לאישיות עם הפרעת קשב וריכוז. תוך כדי השיחה איתך, עוברים לי בראש כעשרה נושאים לפחות שחלקם שייכים לשיחה וחלקם לקוחים מתחומי עיסוק אחרים שלי. אני יכול להריץ סצינות מתוך ספר היסטוריה ולתבל אותו בהומור האנרכיסטי של דודו גבע ז"ל או אנגלמאייר ולפזר למעלה קצת דימויים מסרטי מונטי פייטון".

כילד, הוא התחבר לספרים. " כמעט כל ספר, לא משנה אם קריאה או עיון, היה חומר מעשיר בתמונות, במילים ובשמות. אני יכול לגלגל מילה לא מוכרת על הלשון ולתת לה משמעות פרטית משלי בעזרת איור או קריקטורה".

ומה לגבי שיטת העבודה שלו? "אני אוהב את המחקר שלפני הציור, אני מתעמק ברפרנסים ששייכים לציור ומפרים אותו. לא משנה אם זה שייך למציאות היומיומית כמו הטרקטור בשדה, או אירוע היסטורי על רקע תקופה רחוקה.

פרט מתוך "BELLUM MARE GALILAEAE" (הקרב על הכינרת) המתאר עימות בין צבא צלבני משולב בהנהגתו של הדוכס אלפונסו ה-V (המציק) מלומברדיה, יחד עם צבאו של החשמן ג'ירולמו ("הפוץ ממילאנו") ופלוגת לוחמים מעכו (שרק רצו להיכנס ללובי עם בגד-ים וכפכפים) לבין כוחות מיישובי הסביבה. לפי התיעוד ההיסטורי, הקרב ארך כמחצית השעה, והסתיים בלא-כלום, עקב פתיחתו של הבר והתערבותו של צוות הבידור שנתן בראש ועשה שמח.

למשל, איור על רקע המציאות של הקיבוץ ברגע מסוים מאוד, שהטקסט המלווה אותו מבוסס על אירוע היסטורי שאני בורא. הציור עומד בפני עצמו, כי הוא לא שייך לשום עולם קונקרטי. בציורים שלי השפה היא חלק מהמכלול של הציור כולו וכמו הקו של הרישום גם היא מסמנת אירוע, תקופה או תרבות מסוימת".

ואיך היית בוחר לקרוא לז'אנר שאתה מצייר בו? "בסופו של דבר זה איור. זו אמנות לאמנים קודם כל, כי הם מצויים ברזי השפה הפנימית של התחום. אבל כל מי שקצת חשוף לאמנות מזהה בתוך הציור רבדים רבים נוספים. כמעט כל אחד יכול להתחבר לציור כי אני שותל בתוכו רמזים רבים ומשפטים מוכרים. לרוב, אני מאייר טקסטים שלי ולא של אחרים, כי שני התחומים מצויים בדיאלוג מתמיד בתוכי.

אם אני צריך לתת כותרת לציור שלי אני אבחר במינוח 'איור', אולי גם קומיקס. זה נוגע גם בציורי פנטזיה, אך בניגוד לאמנות הפנטזיה העכשווית אני שואב את  ההשראה הוויזואלית מטכניקות ישנות של האמנות ולא מהגלגול המודרני שלהן. למשל, כשספרות פנטזיה מתארת אבירים היא לא כל כך נאמנה למקור ואני אוהב להיות נאמן למקור. חשוב לי להפתיע את הצופה במפגש בלתי הגיוני לכאורה בין הדימוי הוויזואלי המקורי שנאמן לסגנון תקופתי לבין התוכן העכשווי של הציור.

השבירה הזו, המתחוללת תוך כדי המפגש בין שני העולמות, היא שמייצרת את המתח, את ההומור, את ההפתעה ואת החוויה הייחודית לי, שמן הסתם תעבור גם אל הצופה. חשוב לי להיות מובן ולתקשר, אבל מידי פעם גם לעצמי אני לא יכול להסביר הכל, וזה דווקא טוב כי אמנות לא אמורה להיות עד הסוף מובנת ומשכנעת".

אני שואלת על השכלה פורמלית באמנות. "התחלתי ללמוד איור במוסד ללימודי עיצוב ב'ויטאל', בית-ספר לעיצוב שנבלע ב'שנקר'. למדו שם גם אלה חילי, נילי קראוס, שחר רובין, עידית ברשלום ועינב, חברתי לחיים. הלימודים שלי הופסקו, 'הם לא נזקקו לשירותיי' והחליטו שאני לא מתאים להם. אז זו הייתה מכה נוראה עבורי, אבל יכול להיות שעשו לי טובה. לא התאמתי כי לא הייתי מסוגל לעמוד בקצב המטלות ובסופו של דבר הגיעו לקו הגמר רק ארבעה תלמידים.

הצבא צועד על קיבתו

היום אני עושה את הכל הפוך ממה שנלמד שם, וזה לא מפריע לי. יש בכך הרגשה של חופש גדול מאוד. לא הבנתי את הרוח של המקום שכל הזמן שואף להיות חלק מן העולם הגדול, מבלי להתייחס למה שנעשה כאן על ידי אמנים חשובים כמו שמוליק כץ, זאב, דוש, דודו גבע ועוד יוצרים חשובים. זה קשור גם לחיבור שלי לשפתנו על כל עושרה ועומקה התרבותי. אני אוהב את הכאן ועכשיו שלנו וליצור מתוך העדשה העתיקה שדרכה עוברים מאגרי התרבות שינקתי בחיי".

היו השפעות משפחתיות? "החיבור לשפה הוא מהבית. קראו לי המון ספרות בילדותי וברגע שיכולתי לקרוא בעצמי בלעתי ספרים רבים. סבא שלי, אבא של אבא (מרדכי אמיתי) היה סופר שכתב שירים, מחזות וסיפורים והיה גם מאייר. כשכתב ספרים בשבילנו הוא גם אייר אותם ועשה זאת מדהים. הספרים שלו עדיין שמורים אצלנו. הוא היה בין עורכי 'משמר לילדים' והיה בין עורכי ההגדה הקיבוצית של קיבוצי השומר הצעיר והותיר אחריו נכסי תרבות רבים. הוא היה איש אשכולות שבסוף הדרך היה גם ארכיונאי והיום אני הצטרפתי לצוות הארכיון".

תורת לחימה

אז האם כל אחד יכול להבין את האמנות של יריב? "אני חושב שכל אחד יכול למצוא את עצמו, מתוך הטקסט או האיור. אני משתדל שההומור יהיה נגיש ומובן לפחות באיזו שהיא רמה. יש באיורים שלי דימויים חוזרים הלקוחים מהאמנות העממית של ימי הביניים ואני יוצר דיסוננס בין העתיק לחדש. יש מתח הומוריסטי בין השניים וניתן בהחלט לקרוא את הדימויים והאיורים החוזרים פה ושם כסוג של מיתולוגיה פרטית שלי".

ואיפה מתפרסמות עבודותיו? "היום אני בעיקר מפרסם בדף הפייסבוק שלי ובקבוצת פייסבוק בה אני משמש כאחד המנהלים. בעבר הייתי שותף במגזין קומיקס מחתרתי בתפוצה גדולה שהשתתפו בו מיטב יוצרי הקומיקס וכותבים ישראליים כמו דודו גבע, אנגלמאייר, רותו מודן, ירמי פינקוס ועוד. איירתי גם ספר של חבר שיצא לפני שנתיים, פסבדו אוטוביוגרפיה אנרכיסטית והייתי שמח לקבל עוד הצעות. יש לי פנטזיה להוציא את החומרים שלי בחוברת או ספר כרוך, כמוצר שאפשר להחזיק ביד וליהנות ממנו".

חפשו את הדף פייסבוק של יריב – Yariv amitay