איתי בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך, תואר שני בפסיכולוגיה (שניהם מאונ' ת"א) ונמצא בראשית הדרך בכתיבת מחקר הדוקטורט באוניברסיטת חיפה. בקרוב יסיים ארבע שנות התמחות במרכז לבריאות הנפש שלוותה. במקביל מלמד במרכז האקדמי רופין פסיכודיאגנוסטיקה (אבחון) לתלמידי תואר שני ומטפל באופן פרטי בקליניקה בקיבוץ. מלבד כל זאת, בעמותת "קו הזינוק" הוא מרכז את הצוות של אזור ת"א ומסייע בכך לצעירים מוכשרים ומצטיינים ממצב חברתי-כלכלי נמוך להגיע הכי גבוה שאפשר. מתי הוא מספיק הכל? תשאלו אותו…

אנחנו נפגשים בקליניקה החדשה והצנועה שפתח בקיבוץ יחד עם אשתו יעל, כשהוא לבוש בטי-שרט גזורה מימי קורס מד"צים שעשה בכתה י'. על כוס קפה שחור אנחנו מדברים על… זקנים!

מה דמיינת כשהלכת ללמוד פסיכולוגיה, אחרי הכל, אתה בדרך לסיים שלושה תארים בתחום הזה?

קשה להגיד. אני מניח שידעתי שהלימודים מעניינים. לא בהכרח ראיתי את עצמי מטפל. אני זוכר שתמיד הייתי במקום מתבונן, מסתכל.. כמו הבת שלי, תמר, היום בגן.

בתואר השני גיליתי מחדש את האהבה שלי לקריאה, לקרוא ראיונות עם אנשים, לקרוא באנגלית, לחפש חומר, למצוא מאמרים, לחבר רעיונות.. בשום שלב לא חשבתי שאני אמציא משהו או אגלה משהו חדש. בעיקר רציתי לחבר כמה רעיונות ולומר עליהם משהו חדש.

איך הגעת לנושא התזה שעסקה בהזדקנות מוצלחת?

כל נושא הזקנה הגיע לי בהפתעה. יצאתי ביום הולדת 25 משיעור "פסיכולוגיה התפתחותית של המבוגר והזקן" וקיבלתי התקף בהלה. פתאום הכתה בי ההכרה בסופיות החיים. זה כביכול מגוחך כי הידיעה שנמות בסוף ברורה מאליה, אבל יש הבדל בין לדעת את זה לבין להרגיש את זה פתאום. כשחשבתי בהמשך השנה על נושא לתזה נושא הזקנה היה שם. בנוסף, אין לי ספק שגם ההזדקנות של ההורים היתה חלק מזה. למרות שהם היו אז בגילאי 65 ואני בדקתי את גילאי 80+ . המעבר שלהם בשלבי החיים השונים העסיק אותי. באופן ממוקד יותר הנושא היה איך נראית הזדקנות מוצלחת.

ספר על המחקר. איך בחרת את המשתתפים למחקר?

העברתי הרבה מאוד שאלונים במטרה למצוא מי הם אלו שניתן להגיד עליהם "הם מזדקנים מוצלחים". בדקתי כמה טוב לאדם בחיים, כמה דיכאון יש בחייו, כמה משמעות הוא מוצא במעשיו ועוד. חלק מהנבחנים הגיעו ל"תוצאות גבוהות" ונחשבו מבחינת הגדרות המחקר ל"מזדקנים טובים". השאלונים עברו במתודה הנקראת "כדור שלג" שבה נחקרים מעבירים לחבריהם וכך מתרחבת רשת המשתתפים.

איך הגדרת מזדקנים טובים?

אנשים עם מעט דיכאון, דיווח על Well Being גבוה אבל בעיקר אנשים שמספרים שיש להם משמעות בחיים, גם בזקנתם.

 ומה הממצאים? איך "מזדקנים טובים" מתמודדים עם שלב המעבר לזקנה?

במושגים של פסיכולוגים, למזדקנים "הטובים" יש עצמי שהוא גם בעל ערך וגם קוהרנטי. משמעות הדבר היא שגם בזקנתו אדם חש בעל ערך. הדבר כרוך, ברוב המקרים, בקשרים משמעותיים שהוא מקיים עם חברים או בני משפחה, בתעסוקה בעלת ערך או בתחושה כי יש ביכולתו להעביר מורשת כלשהי, להיות משמעותי לקהילה, להנחיל מהחכמה ומהניסיון. יכול להיות גם פשוט בתחושה שהיו לך חיים שהיה ראוי לחיותם. אגב, כשזה לא כך, אנחנו רואים הרבה פעמים, דכדוך, מרמור ובוז בזקנה ובסוף החיים. הבוז הזה הוא כמובן כלפי העצמי, אך בדרך כלל הוא מושלך החוצה ונחווה כאדם מלא במרירות, ציניות, אדישות.

קוהרנטיות משמעה התחושה של האדם כי על אף השינויים שבחייו, 'גרעין העצמי' שלו נשמר. כלומר, על אף שבזקנה לעיתים מתרחשים שינויים מרחיקי לכת, פיסיולוגיים, חברתיים וכו', הוא יכול לזהות בעצמו גם את אותם חלקים שהיו בו כילד כנער או כאדם צעיר. בנוסף מסתבר, שכל האנשים האלה ניהלו דיאלוג עם המוות ולא הכחישו את הזקנה או המוות. כל האנשים הללו קיימו מספר קשרים ולפחות קשר בינאישי משמעותי אחד. זה יכול להיות עם חבר, בן זוג, ילדים, נכדים.

אז המזדקנים הללו הצליחו לחוות את עצמם כעוברים תהליך שינוי ?

כן. מצד אחר האדם יכול להיות באמת בן 80 אבל גם להתייחס לעצמו כאל הוא עצמו ולא הוא המזדקן. יש המשכיות. ישנו משתנה נוסף שחקרתי והוא ניהול. האנשים שפגשתי היו פרו-אקטיבים. חלקם היו נכים על כסאות גלגלים, חולים בפוליו מגיל 3. אבל אלו אנשים שתמיד תכננו מה לעשות מחר, יזמו קשרים עם חברים ומשפחה, דאגו למצוא עבודה שנותנת משמעות ולא רק התנדבות בשעות הפנאי.

וכעת המשכת לדוקטורט, ספר עליו.

בדוקטורט אני עוסק בדיכאון. לקחתי את נושא המשמעות וצללתי לתוכו. אני רוצה להגיד שיש קשר בין גיל לסוג הדכאון. כלומר, דכאון של אנשים צעירים פחות קשור לפרמטרים של משמעות ושל הזקנים יותר. במילים אחרות, מעשיות יותר, יהיה קשר בין חוסר המשמעות שאדם מוצא (או לא מוצא) בחייו לדכאון שיחווה. יש הרבה אנשים חסרי משמעות בחיים.

איך בודקים את תחושת המשמעות שיש לאדם בחייו?

יש מספר כלי מחקר המבוססים על שאלונים. אתן לך מספר שאלות לדוגמא שעליהם הנבדקים מתבקשים לענות לפי סולם של 1-5 (עד כמה ההיגד נכון לגבי):

• למעשה אני לא מוצא בחיים מטרה
• למעשה אין דבר שממש מתחשק לי לעשות
• אני מבלה את רוב זמני במעשים לא חשובים
• אני צריך למצוא משהו שאהיה מחוייב כלפיו
• לאנשים אחרים יש מטרות טובות יותר משלי
• אני נעשה מבולבל כאשר אני מנסה להסביר את חיי

אני פסיכולוג וחוקר מזוית פסיכולוגית, אבל יש כאן כמובן גם סיפור סוציולוגי. עד גיל 67 החברה זקוקה לאדם כצרכן ועובד. המצב הזה יוצר עבור אנשים תבנית מאוד ברורה. יש משברים של מעברים, כמו משבר גיל ה-40 , אבל ביום יום החברה מסדרת לך סדר יום. מגיל הפנסיה החיים הרבה פחות מובנים. החברה כבר לא זקוקה לאדם המזדקן (אגב תופעה שהולכת ומחריפה), ועל כן ההבניות החברתיות חלשות, לראשונה עומד האדם מול חייו ושואל את עצמו: מה מפה? מה המשמעות של כל זה? איך אני מבנה לעצמי משמעות? ברור שכשהחברה אומרת לך: חתונה, קרייירה, ילד ראשון, בית יותר גדול, ילד שני  וכו', אתה לא נאלץ לשאול את עצמך את כל השאלות האלה. חוץ מאשר כשאתה נתקל במשבר קשה או מחלה.

כלומר אתה קושר את נושא המשמעות והדיכאון למבנה שוק העבודה?

בהחלט. למה עד גיל 67 אדם יכול לנהל מפעל ולהיות בעל כישורים, אבל אח"כ הוא צריך לשחק ברידג'? אם זה כל כך מענין אותו למה הוא לא עשה את זה קודם?

האם אפשר להכין אנשים לשלב הפרישה מהעבודה או שמדובר במבנה אישיות?

אני מאמין שאפשר לעשות שינוי, אחרת לא הייתי במקצוע. יש כאלה שיעשו את זה יותר בקלות ויש כאלו שיתקשו. אני מאמין שהדגש הוא להמשיך לחיות את החיים שלך במחוייבות עמוקה למשימות יומיומיות. למשל, להתחייב להיות סבא או סבתא, כלומר לקחת את התפקידים החברתיים שקשורים בזה – לייעץ לילדים, לטפל בנכדים. אבל להשתתף בחוג זה הרבה פחות מחוייב. החוכמה היא לא למלא את היומן בפעילויות, אלא את החייים במשמעות.

אילו שימושים מעשיים יכולים להיות למחקר שלך?

אם אכן אמצא קשר בין דכאון למשמעות, זה דבר חשוב. אפשרי לזהות גורמי סיכון לדיכאון – למשל משבר. במצב כזה אפשרי לבנות טיפול שמכוון לזה. טיפול מוכוון משמעות. למשל באמצעות גישות אקזיסטנציאליסטיות שעוסקות במשמעות שנותן האדם לחייו כפי שכתבו סארטר, היידיגר ונוספים.

העבודה עם מדוכאים יכולה לדכא?

כן, אבל יש לי משיכה לזה. באזורים האלה אני מרגיש דווקא, לפעמים, יותר חי. זאת בהחלט שריטה. יש לי חיבה גדולה לזקנים ואני הרבה פעמים מקבל השראה ובעיקר פרספקטיבה, צניעות.