גילית, אדריכלית בוגרת הטכניון, גילתה את הציור לפני כעשר שנים.

נראה כי גילית תמיד יצרה, או שעשתה עבודות טלאים מרהיבות כאם צעירה, או כשהקימה וניהלה את תיאטרון הבובות "המריונטות של גילית", אשר מורכבות ממריונטות מקוריות שאסף אביה של גילית בתור ילד בפראג.

כמו כל אדם יוצר, כך גם גילית אשר חלתה בטרשת נפוצה לפני כעשרים וחמש שנה, ומצאה את יכולת הביטוי העצמאי דרך הציור, בו החלה לעסוק לפני עשר שנים.

אל הציור הגיעה כאשר ידיה חדלו מלתפקד, לא הצליחה להמשיך בעצמה בתיאטרון או אז החלה לצייר כשהיא מחזיקה את המכחול בפה, פעולה מורכבת מאין כמוה.

אני משוחחת עם גילית בכדי לנסות ולהכירה יותר לעומק, ודרך כך להוסיף רובד לקריאת הציורים שמוצגים בגלריה בימים אלה.

 ורד – האם ציירת כילדה?

גילית: בתור ילדה בבית הספר היו מחברותיי מלאות בציורי פנים של אנשים שהכרתי.

גדלתי בבית שטיפח את המודעות לקריאה ולאמנות. כילדה אהבתי להשתתף בחוגי יצירה. אני זוכרת כחוויית ילדות, איך בעזרת המורה שלי לאמנות הצלחתי להגיע בדיוק לצבע החום של גזע העץ.

אני מחוברת לאגדות ולספרות הילדים מילדותי ואולי עוד יותר היום.

 ורד – האם ההורים התעסקו ביצירה?

גילית: אבא שלי, נתן שור, איש אשכולות, היסטוריון של ארץ ישראל, שאהב לצייר ולרשום, למרות היותו עיוור צבעים. אני זוכרת שבגיל עשר הוא לקח אותי לתערוכה של ציורי ואן גוך, חוויה שהשפיעה עליי מאוד. בנערותי ביקרתי במוזיאונים רבים באירופה. כשהייתי בת 13 ביקרתי במוזיאון הNational gallery בלונדון, שם התאמצתי לזכור את כל הציורים שראיתי מרוב התרגשות. בנוסף, אבי נהג להרצות לי ולאחי על תולדות האמנות, בעיקר על הזרם האימפרסיוניסטי.

ורד – האם את מביימת את התצלומים שאת מציירת, או בוחרת אותם מהאלבום המשפחתי?

גילית: הציורים מבוססים על תמונות של בני משפחתי וחברים. תהליך בחירת התמונה נוצר באופן אינטואיטיבי, בדרך כלל סביב חוויה מסוימת שעברתי עם אותם אנשים. לדוגמא, תמונה של בתי האהובה רות וחתני היקר לימים- תום, נולדה לאחר שביקרתי אותם בספרד, שם גרו, ולאחר שחזרנו לארץ, מצאתי את התמונה שמבטאת את הזיכרון והחוויות מהם ומהביקור.

חשוב לי לומר שהתמונה רק מהווה מתווה ראשוני לציור, לאחר מכן אני מתנתקת ממנה ונסחפת בעקבות הציור לעולם הצבעים.

ורד – כיצד נראה מהלך עבודה על ציור, האם הוא מתחיל ונגמר בפעם אחת? האם את עובדת עליו לאורך זמן? האם יש ציורים שלא מצליחים?

גילית: תהליך הציור הוא ארוך מאוד ונמשך מספר חודשים. תחילה אני רושמת בפחם הרבה רישומים וסקיצות, עד שאני מגיעה לסקיצה שנראית לי. אני לא עובדת על יותר מציור אחד בו זמנית.

אני נעזרת במטפלת שלי לצורך הציור. בדרך כלל המטפלת שלי מלוה אותי שנים רבות . אנו זקוקות לתקשורת טובה מאוד כדי שהיא תוכל לסייע לי במלאכת הציור.

טווח התנועה שלי מוגבל מאוד. לכן אני עובדת במקטעים קטנים. המטפלת עוזרת לי להזיז את הנייר כשאני רוצה לעבור למקטע אחר בציור. המגבלה הזו באה לידי ביטוי בציור, בכך שקשה לי לבנות את הציור כמכלול, למעשה הציור הוא כמו פאזל שנבנה מחלקים רבים .

 ורד – האם את עדיין מציירת, שמתי לב שיש רק ציור אחד מ-2012 או רק בחרת להציג ציורים מוקדמים יותר?

גילית: אני בהחלט מציירת, אבל כרגע בתדירות נמוכה יותר. יש לי תקופות שאני נתקעת על ציור שאני לא יודעת איך לסיים אותו. לדוגמא, עכשיו אני עובדת על ציור של שתי בנותיי רות ונעמי שהיו בהריון באותו הזמן (חוויה מיוחדת לכל אמא). אני עובדת על הציור חודשים רבים ואני די תקועה ובינתיים שתיהן ילדו. מצד אחד השקעתי עד עכשיו הרבה מאמץ והנושא מאוד מרגש, ומצד שני אני לא יודעת איך להמשיך גם מכיוון שהתיקון מאוד קשה בצבע מים (ואולי גם החוויה השתנתה לחוויית הסבתאות).

תהליך הכיתוב על גבי הציור הוא חלק בלתי נפרד מהציורים. אני בוחרת את הכיתוב שמבטא את הדמות או את הסיטואציה. הטקסטים מורכבים בעיקרם מציטוט מתוך שירים שאני אוהבת, כמו לדוגמא שיריה של לאה גולדברג. אני משתמשת גם במקורות מהתנ"ך או בטקסט שמתאר את מה שאני מרגישה כלפי הדמויות.

ורד – מה הזיכרון הראשון שלך מהבובות של אבא כילדה?

גילית: אני זוכרת בתור ילדה, שאבי היה מציג לי ולאחי הצגות עם המריונטות. אני זוכרת את החוויה של כניסה לעולם האשליה המוחלטת. הוא סיפר סיפורים, שלימים התברר לי, שהיו מבוססים על אגדות עם גרמניות, שהוא זכר מילדותו.

 ורד – מה גילית על היצירה ודרכה על החיים?

גילית: הציור כמו התיאטרון נבעו מכורח הנסיבות של חיי: המגבלות של המקומות בהם הייתי ומגבלותיי הגופניות ואולי הצורך בבריחה לעולם האשליה והחלומות וחזרה לעידן התמימות אליו אני שייכת.

זו הסיבה כנראה שעסקתי בתיאטרון לילדים הקשור בעולם האגדה ולא כל כך בעולם התכנון והאדריכלות. זו הסיבה כנראה שהציורים נאיביים משהו.

היצירה הייתה לי תמיד חשובה וכל חיי תיעלתי אותה על פי יכולתי.

בשבילי הציור בפה הוא רק אמצעי לציור. הציור מבטא את התחושות שלי ללא תכנון או ניתוח וללא מחוות, אלא מה שיוצא מהלב באותו הרגע.

הציור יוצר סוג של קשר עם בני משפחתי, חברותיי וחבריי, החשוב לי כל כך.

אני לא מסתכלת על עצמי כאדם חולה. אולי היצירה והביטוי העצמי גם הם עם האופטימיות הטבועה בי עוזרים לי לזרום הלאה בעולם?