אין אחד בקיבוצי העוטף שלא מכיר את האימרה הזו. ו-וואו, כמה שהיא נכונה. כששקט אפשר כמעט לשכוח איפה את גרה. החברות שלי התפזרו לאילת, לשפיים, לים המלח, לאבן יהודה ותל אביב. אחת הרחיקה עד בוסטון כדי לנשום שוב.

אחת לכמה ימים אני כותבת להן הודעה, לכל אחת בנפרד, נוסח די זהה. מתביישת לשאול "מה שלומך?" אז רק משהו כמו: "אנחנו חושבים עליכם ואוהבים אתכם. אם אפשר לעזור במשהו תגידי מיד".  הן בדרך כלל עונות באימוג'י לב.

אחת לכמה ימים אני חוזרת להתכתבויות שלי איתן מה-7/10, כל אחת בנפרד.

באותה שבת ב-07:30 בבוקר בקבוצה המשותפת שלנו בוואטסאפ (רעים המעולים) הופיעה ההודעה "חיבוק לכולם, שימרו על עצמכם" ומאז דממה. אחרי 10 ימים בערך, קצת תמונות של הילדים באילת ושל חבר בקבינת הטרקטור, שוב עובדים בשדות העוטף. והזמן ממשיך לעבור וגם נתקע בשבת בבוקר.

בפעם הראשונה שנסעתי לרעים הייתי בת 19 ולקחתי רכבת מחדרה לתל אביב ומשם קו 379 מהתחנה המרכזית. וואו, זו הייתה נסיעה ארוכה! כל רגע היה נראה שתכף מגיעים ואז לא הגענו. עוד עיקול והדרך מתמשכת. עוד צומת שקט וריק וכביש 232 ארוך ולא נגמר.

בשנים הראשונות זה נראה סוף העולם שמאלה, מסע דרומה וקצת מסע בזמן, כי תנו לי לומר לכם – הרבה מאוד דברים לא השתנו שם. בתוך רעים הכל קטן יותר לעומת גח"א. הבתים, כמות האנשים, הכלבו, אירועי החגים. מחוץ לשער הכל גדול יותר. החקלאות – השדות והפרדסים משתרעים עד לאן שהעין מגעת.

הטבע – הוואדיות המקיפים את הקיבוץ ומשתנים עם עונות השנה. צהובים מאוד בקיץ, ירוקים מאוד בחורף והתל הגבוה עליו עולים לשתות תה בשקיעה. הלילה חשוך יותר והכבישים ארוכים יותר.

עברנו לשם מבאר שבע כשרז י בת 6 חודשים והבנו שלא הגיוני שתגדל בקומה רביעית. ביומי הראשון כתושבת המקום נפלתי מהאופניים של חמותי במדרכה מרכזית (לזכותי יאמר: היא גבוהה וגם אופניה) ועדיין יש אנשים שזוכרים לי את זה. וכולם ידעו שאנחנו חדשים וכולם בירכו אותנו ומי שלא בירך, ידענו שהוא חקלאי שלא מחייך ולא מרבה לדבר.

קשה להסביר לאנשי המרכז מה זה אומר לגור בספר, אבל יש הרבה מאוד חסרונות. על אותה עבודה שאני עושה היום, קיבלתי בדיוק חצי מהשכר שלי כאן, בדיקות רפואיות פחות זמינות ולא פעם יש לנסוע רחוק בשבילן. רופא הילדים של התינוקת שלנו היה רופא הילדים של טל, בעלי. פשוט נשאר 30 ומשהו שנים בתפקידו, הישוב הקרוב ביותר (קיבוץ בארי) נמצא מרחק כמעט 10 דקות נסיעה. בשביל מי שהתרגלה בחטיבת הביניים לנדוד ברגל בין עין החורש, המאוחד, חגלה וחרב לאת זה משונה במקרה הטוב.

אין היצע של חלופות חינוכיות, אין המון מקומות בילוי ואיך אמרה לי פעם חברה משם, נסיכה רעננית מרובת תארים אקדמיים שהתאהבה בקיבוצניק דרומי: "נמאס לי שכולם פה חקלאים ומורות".

אבל הספר הזה מזמן ומאפשר גם חוויות שאין בשום מקום בארץ הצפופה והרועשת. אם יודעים לאן ללכת, אפשר לטייל שם שעות ולא לראות אף אדם גם בעונת הכלניות המתויירת. רזי בילתה חצי שנה בבית התינוקות עם עוד תינוקת אחת ושתי מטפלות רק לשתיהן, פשוט לא היו מספיק תינוקות. כל בית קפה או חנות או שיעור יוגה הם פרח במדבר ובעיקר, אי אפשר לשבוע מהתבוננות והקשבה לאנשים שם. זו לא רומנטיזציה, גם שם יש מטומטמים ולא נחמדים, אבל יש משהו שמרתק ומהפנט אותי במי שבוחר לטעת את חייו רחוק מהמרכז, על קו הגבול.

לרגעים רבים זו הייתה התלבטות אמיתית עבורי. התקופה שחיינו שם הייתה מהשקטות והיפות שידעתי. ייבאתי לשם את מסורת "חלון התינוקות" בחג שבועות וטל ואני היינו אחראים על ראש השנה וכל מה שהעתקתי מגח"א לחג התקבל כרעיון מדהים ומרגש. פה לא הייתם זוכרים מה עשינו בשנה שאחרי.

מדורות הפויקה הטובות ביותר נערכו שם בשבתות, הקפה הכי טעים נלגם על הדשא המשותף של שכונת מעבר עם החבר'ה (פשוט לא היה מקום לארח בתוך הבית) וקו האופק, מצויר רחוק רחוק על הפלאטו, גורם לתחושה שהרגליים מחוברות לאדמה באמת.

מי מחברותיי תשוב ואיך זה יהיה שם אחרי 7 באוקטובר? אין לי כרגע תשובה.

לפויקה ולקפה כבר לא יהיה אותו טעם, שדות החיטה והחמניות הענקיים לא יראו אותו דבר.

רק כביש 232 יישאר ארוך ושקט.

נכתב לזכרם של נרצחי קיבוץ רעים האהוב:

סבתא ורדה הרמתי ז"ל, היפה והסטייליסטית, דביר קרפ ז"ל, שוקולטייר על, חבר ואח, אסף פבר ז"ל, גיטריסט מחונן על הבמה בראש השנה והילד הכי יפה בקיבוץ, עמית גבאי ז"ל, המתוק שנתקע אצלי בגיל 7 מתחצף למבוגרים ופתאום הוא בשנת שירות, יובל גבאי ז"ל, אח של יעלי והבן של שבתאי מהגרעין שנפל בעת מילוי תפקידו בשירות מילואים. 

יהיה זכרכם לברכה ואהבה, יהיו נשמותיכם שקטות ורוגעות בשמיים הכחולים מעל כביש 232, בטוחה שבשבילכם זה כבר יותר מ-95%.