שעת ערב במועדון של אדית, פלוס-מינוס 20 אישה ואיש, רוב מכריע לגילאי 70-80 עם כמה חריגי גיל. חלק מהנוכחים הם בני המשפחות השכולות.

לכאורה, דיון פרוצדורלי על הטקס ביום הזכרון ועל הטקסטים שיוקראו בו, אבל בפועל זה היה ניתוח לב פתוח, צלילה עמוקה אל האזורים הרגישים ביותר של מה שנקרא כיום גבעת חיים איחוד. בדיקת יסודית המטילה אור על הרקמות של הגוף ועל השתנותן ובודקת את הגוף המזדקן של גח"א.

מי שביקש את הדיון בשאלה האם לשלב אמירת "קדיש" בטקס יום הזכרון, הוא יובל רותם, אח של מיכל ושל איתן ז"ל שנפל במלחמת לבנון הראשונה.

אני אוהב מאוד את יובל איתו עבדתי בהודייה, אוהב את מיכל שישנה במיטה הסמוכה אליי בבית הילדים של כתת "אלון" ואוהב את רבקהל'ה ז"ל ואריה ז"ל הוריהם. אני אוהב וזוכר טוב את איתן, החיוך שלו, כשרונו המופלא בכדורמים ושחייה ואת ההלוויה שלו שהייתה הראשונה בה השתתפתי.  

את הדיון פתח מוטי זעירא שהציג לצד הקדיש המסורתי, גם נוסחי קדיש אחרים שחלקם נהוגים בתנועה הקיבוצית. מוטי גם הדגיש כי מדובר בשיחה לבירור הגישות וכי אין כוונה לקבל החלטה בסיומה.

אחריו דיבר יובל רותם, "כייף להיות פה, אני עם כיפה אבל עדיין קיבוצניק מגבעת חיים בתוכי", אמר וסיפר על חזרתו בתשובה ועל הבנתו את חשיבות הקדיש כאחת מהתוצאות של תהליך זה. הוא סיפר כי הפריע לו שבמהלך טקס יום הזכרון בבית הקברות בגח"א, אין קשר או הקשר למסורת היהודית.

יובל התרגש. "כל מה שאני אומר פה, יוצא מהלב", אמר. "יום הזכרון פה מאורגן בצורה נפלאה, אבל אני חושב שהיריעה רחבה יותר מנופלי הקיבוץ ויש עוזבי קיבוץ שיש להם פה קרובים שנפלו וכיום אני בא ממקום בו חשוב להגיד קדיש על הנופלים".

לאה הרץ אמרה כי אינה מתחברת לקדיש המסורתי, שהיא רוצה מאוד לשמור על רוח חילונית וטקסטים חילוניים, מבלי כפייה של מה שאנו לא מאמינים בו ביומיום. ליונל חיזק את דבריה ואמר כי בעוד חילונים צריכים להתחשב בדתיים, לא פעם, הרי שאין התחשבות כזו מהצד השני.

"לאה ביטאה את מחשבותיי", אמרה רחל נחמני. "כבת למשפחה שכולה, אני מבטאת את הוריי ואני רוצה לכבד את אומרי הקדיש. קיבלנו והוספנו ערכים יהודיים אבל צריך לכבד את הרוח הקיבוצית".

לעומתם, דני הרמן אמר: "אם יש משפחה שכולה שחשוב לה, אז צריך להקריא קדיש. חשוב מאוד לקבל גם גישות אחרות ולגלות סובלנות".

ברכה הישראלי: "מתחברת לדברי לאה. הבן שלי מדבר איתי כל הזמן. מאוד לא נוח לי עם הלל לאלוהים וזה רחוק ממני מאוד. אני יודעת כי ארגיש בגוף מאוד לא נוח בקריאת קדיש בטקס בבית הקברות".  

ענת שביט אמרה כי אינה נבהלת מהקראת קדיש וכי אולי ניתן לשלב הקראת קדיש קיבוצי באחד מהטקסים (בחדר אוכל או בבית הקברות).

"הכל טיימינג בחיים", אומר בני לנג. "חכו עם זה, כי כעת זה מפריע מאוד. אפשר שבצפירה בשעה 11, יבוא מי שרוצה לומר קדיש ויאמר. היה פה פעם מישהו בקיבוץ שאמר 'אם זה לא מקולקל – לא צריך לתקן'. יש כאן טקס כל כך מכובד בגח"א. צריכים להיות גאים בו – אז למה לשנות?"

דורון לנג שהיה בחו"ל בעת הפגישה, העביר מסר דומה: "מאז פורסם הדיון לגבי הקראת קדיש בטקס יום הזיכרון לחללי ישראל, הנושא מדיר שינה מעיני.

אני, דורון בנם של תמר ופטר אח של לירון ז"ל נמצא בסיטואציה שבה נדרש ממני להילחם על ערכי קיבוץ גבעת חיים -משפחתי. צורת חיינו השיתופית, הסוציאליסטית והאתאיסטית. נגד הדתה המופצת בארצנו ועכשיו בביתנו.,,

יום הזיכרון בקיבוץ הינו יום קדוש. כל שינוי המסורת יהווה פגיעה כואבת בנו בני משפחת לנג. מבקש לסרב לבקשה הנוגדת את ערכי חיינו".

אדם הישראלי אמר: "אני נגד. הקדיש הדתי מבטא ערכים אחרים שאינם ערכי הקהילה פה".

רותי אסטליין: "אני מתחברת לדברי לאה ובני. יכול להיות שבעוד לא מעט זמן, זה ישתנה, אבל הקיבוצים נבנו בידי אנשים שבאו ממשפחות דתיות ועזבו את הדת מאחוריהם ואני חושבת שרובנו ככולנו, מאמינים בתרבות הקיבוצית. יש לי קשר עמוק למשפחת רותם ואני מבינה מאוד את יובל, אבל הקונטקסט כאן הוא רחב יותר כי כל כמה שנים מתעוררת פה שאלה לגבי אמונה או דת בקיבוץ, כמו למשל עם סיפור תחום השבת או עניין המזוזות שהיה פה. זה מתחיל בקטן והופך לבעייה. אני לא מאמינה באלוהים ומאמינה מאוד בנפש האדם, בחברות ובאהבה".

אלו הם רק עיקרי הדברים ונאמרו עוד דברים חשובים אבל כאמור, בסיום השיחה לא התקבלה החלטה.