חלק מהעבודה הטובה של עורכים היא לדעת מתי יש קטע שחייב להכנס לעלון. את הקטע הבא כתבה נטע אופיר (בתם של יניב ושרון) בפייסבוק ואנחנו אימצנו בחום בהסכמתה כמובן.

אני נטע אופיר כבר 12 שנים בבית ספר, ולא מבינה למה אני לומדת אזרחות.

יש לי הרבה מה להגיד על מערכת החינוך, ומי שמכיר אותי מקרוב יודע שבעיני הרבה צריך להשתנות. אבל בתור תלמידת י״ב, שלומדת כבר שלוש שנים בתיכון, זה המקצוע שיוצא לי הכי הרבה להרהר למה בעצם אני יושבת בכיתה ולומדת אותו.

שלא תבינו לא נכון – אני חושבת שזה אחד המקצועות הכי חשובים שיש לבית ספר להציע, ובתור אזרחית במדינת ישראל חשוב ואפילו מחייב שאני אדע את הזכויות שלי, איך התשתיות של המדינה הזאת עובדות ומה שביניהם. אבל מה שפשוט לא מפסיק להציק לי, זה העובדה שאני בכל זאת יושבת בכיתה ולומדת את המקצוע הזה בשנת 2017 – שבעצם כלום במדינה הזאת לא הולך לפי העקרונות והסמכויות והחוקים שעליהם אני לומדת.

לפני שאתחיל ואפרט למה אני חושבת את מה שאני חושבת, אפרט קודם על שיטת הלימוד המיושנת והסוחטת של המקצוע הזה; כדי לעבור בגרות באזרחות אני נדרשת ללמוד ולשנן לפחות ארבעה נושאים מרכזיים, שבכל אחד מהם יש לפחות 7-5 תתי נושאים, שבתוכם יש חומר של לפחות חמישה עמודים שצריך *לשנן*. רק לכתוב את התיאור הזה ומתפוצץ המוח, אז לשבת חמישה ימים בבית ולשנן את החומר הזה? עוד שורה ועוד שורה, עוד חוק ועוד סמכות, חוקה וזכויות, משפטים ופשיעות. אם אני לא אשנן, כנראה שהציון שלי יהיה די גרוע.

אני לא אשקר לכם, אני תלמידה עם ציונים גבוהים ושאיפות גבוהות, אני בין האנשים שקורעים את התחת שלהם מהרגע שהם חזרו הביתה עד צאת הנשמה, ובכל זאת בחרתי להעביר ביקורת, כי בעיני לא ככה זה אמור להתנהל.
לפני כמה ימים התלוננתי בדיוק באופן הזה בכיתה, הבעתי את דעותי – חופש הביטוי לא כן?
המורה שלי אמרה לי: ״את תלמידה של 90+, אז למה את מתלוננת?״ המשפט הזה, משקף בדיוק את מערכת החינוך כולה ואת הגישה האגואיסטית שפיתחנו במדינה הזאת עם השנים. לכל אחד אכפת פה רק מעצמו, דואג לתחת של עצמו, ״אם זה לא בעיה שלי לא צריך לטפל בזה״, והנה אני מנסה לראות גם את הילדים השקופים – אלה שמערכת החינוך לא רוצה, אלה שמערכת החינוך מעדיפה לסמם בכדורים, ולרדת עליהם שהם לא מספיק טובים להיות אזרחים במדינה הזאת כי הם לא קיבלו 80+ במבחן. ואז באים ומשתיקים אותי, כשאני מנסה לראות את האחר.
זאת בדיוק הנקודה שלי, אני יושבת בכיתה, במקצוע שאני לא באמת רואה לאן הוא מוביל.
אני לומדת מקצוע, שמשקף את המדינה בה אני חיה, אבל ב2017 אינו משקף אותה כלל – ממשלה שפועלת על פי אינטרסים אישיים וכסף, חוקים מועברים בכנסת על ימין ועל שמאל, כולם שאננים ורק צדיקים בודדים בתוך המערכת ומחוצה לה פועלים נגד השחיתות וההחלטות של הרשויות.

הכנסת אמורה לפעול לטובת האזרחים שלה, האנשים הפשוטים, לעזור לחלשים ולמיעוטים בחברה, להצביע נגד החלטות שלא מקיימות את עקרון הדמוקרטיה במדינת ישראל ה*דמוקרטית* ואלו חלים גם על הממשלה ובתי המשפט. אבל לא תמיד הם מקיימים זאת, למרות שהוסמכו לכך. במדינה התפתח משטר של הפחדה, בו כל דעה שהיא לא הדעה המקובלת היא דעה מקולקלת – שמאלני מסריח, ימני טמבל, תתאבד, תמות, עוכר ישראל, בוגד, ושלל תיאורים למי שהוא לא אנחנו.
מדינה שאמורה להיות פלורליסטית, לא? עקרונות הסובלנות והפלורליזם הם חלק מעקרונות של מדינה דמוקרטית, את זה למדתי ושיננתי. אנחנו לא מדינה דמוקרטית?

אנחנו מפחדים מכל מי שהוא לא אנחנו, כל מי שמעז להאמין במה שהוא בוחר להאמין. במגילת העצמאות כתוב בפירוש ש״…תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין..״ איפה זה? בכל רגע נתון אתיופי או סודני מופלה לרעה וסובל מגזענות, חיים כמו כלבים בדרום ת״א, ניצולי השואה בישראל חיים בתנאים מכפישים למרות כל מה שעברו – המדינה אמורה לדאוג לרווחת כולם. מחירי הדיור בשמיים והמיסים לא אמיתיים, כל ילד רביעי חי בישראל מתחת לקו העוני, ואנחנו ממנים את הליכודיאדה. אני חיה בקיבוץ אמיד ולהורים שלי, למזלי, לא חסר כסף. אז למה אני מתלוננת? אני מנסה, סופסוף, לראות את האחר. דבר שלא קורה הרבה במדינה הזאת.

בנוסף, כתוב במגילת העצמאות ש״.. תבטיח חופש דת מצפון לשון חינוך ותרבות״ איפה זה? להתחתן מותר רק ברבנות, מערכת שמפלה נשים לרעה ומכריחה אותנו להיות כפופה למונופול שלא כולנו רוצים לקחת בו חלק, כי לחלק מהאוכלוסייה יש נטייה מינית שלא מתקבלת בדת וברבנות. רק לאחרונה, קודם חוק בכנסת שמחליט כי לשר החינוך יש את ההחלטה איזה מוסד וארגון נכנס לכל בית ספר, כי לא מתאים למערכת הזאת עיקרון הפלורליזם וחופש הביטוי. וכמובן, החלטות בכנסת עוברות כמו מים, מחליקים מפה ומוסיפים קצת כסף לשם ומה זה משנה – כי לכולם אכפת רק מעצמם או שלא אכפת בכלל כי ככה זה. למדנו להתפשר. אני לומדת מקצוע שהמדינה הזאת שמה עליו את הפס הכי גדול שאפשר לדמיין.
ומערכת החינוך, זאת שמכינה אותי לחיים, מלמדת אותי לשתוק אל נוכח מה שמתרחש. תשתקי בשיעור, שבי בכיתה ותעתיקי מהלוח, אין לך את ספר הלימוד? תצאי מהכיתה, תשבי ותשנני כל היום מול חומר יבש ואוי ואבוי, אם את לא מוציאה מעל 55 במבחן – את לא שווה כלום. אפילו לא תעודת בגרות. מה זה תעודת בגרות בכלל? למי אכפת?

אני חיה במדינה גזענית, כועסת, שופטת כל מי שלא הולך אחרי הזרם, מפולגת יותר מאי פעם, אכזרית, לא דואגת לכל אזרחיה, משפילה כל מי שלא טוב מספיק. אז למה אני בעצם לומדת אזרחות?

בעוד חצי שנה אני אגש לבגרות ואסיים את המקצוע הזה, זה שהרהרתי עליו, וכנראה שכבר יפסיק להיות לי אכפת – רק כי זה כבר לא בעיה שלי. ככה למדתי שמתנהגים במדינה הזאת. אז כן, עכשיו אכפת לי, ועכשיו אני מוחה, גם אם המדינה הזאת שונאת את חופש הביטוי. זאת זכות שלי, ששיננתי ולמדתי במשך השנים.

כל אלה שאמרו להם שהם לא טובים מספיק, לא ללימודים, לא לשכר מינימום מבייש לחלוטין בחודש, לא למגורים נאותים, לא לעבודה – אתם טועים. לכולם מגיע לחיות בכבוד ושהמדינה תתחשב גם בכם. בכולם.

אני נטע אופיר, לומדת בכיתה י״ב, יושבת בכיתה ולא מבינה למה אני לומדת מקצוע שהמדינה הזאת לא מעריכה; איך אני אמורה לצאת לחיים, להיות אזרחית לעניין, כשהדוגמא שלי היא מושחתת, פסולה ואגואיסטית? למה אני לומדת אזרחות?

מחר אני ניגשת למבחן באזרחות. כן, ישבתי על התחת ושיננתי בערך 50 דפים עם חומר. זכויות, חוקים, סמכויות ועוד. אני אגש למבחן, וכמו שהמורה שלי אמרה, אקבל ציון טוב יחסית. אבל אני רואה גם את האחר, ואת עצמי, ומבינה שאני עוסקת במקצוע שמדינתי לא עוסקת בו כלל. וכן, מותר לי למחות על האבסורד הזה, גם אם אני ניגשת למבחן – כי במדינה הזאת אין ברירה אחרת.
אני לא מבקשת שתשתפו את הפוסט שלי רק כי זה ״מגניב״, אני רוצה לדעת שעוררתי את תשומת לבכם ושאולי ביום מן הימים או בקרוב, המחאה הקטנה שלי שינתה משהו במערכת החינוך והממשל במדינה הפחות דמוקרטית ופלורליסטית הזאת. בואו נהפוך למה שהובטח לנו במגילת העצמאות, אני מוכנה.

בהצלחה לכל הניגשים במבחן, וטיפ קטן ממני – גם אם אתם מקבלים מתחת ל56, אתם שווים בדיוק כמו מי שיקבל 90. מותר לנו להיות שונים, ומבחנים שחור על גבי לבן לא אומרים עליכם כלום. הנה, אפילו המדינה נכשלה במבחן הזה באזרחות. כל יום מחדש.
אני הייתי נטע, ותודה על ההקשבה ❤
**כל מי שרוצה לפרוק בפניי את הלב כי המדינה והמערכת הזאת לא נתנה לו את המקום הזה עד עכשיו, מוזמן לפנות אליי בפרטי, אני מקשיבה.