גל הדרכונים הזרים לא פסח עלינו. יש ביקוש לא מבוטל לעניין, במיוחד לאחר תחילת "הרפורמה המשפטית" וביתר שאת מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל".

רבים בוחרים בדרך זו, לאו דווקא עבור עצמם אלא כדי להעניק לילדיהם ונכדיהם אופציה ליהנות מיתרונות האזרחות האירופאית – לימודים, טיולים ואפשרויות נוספות המוקנות באמצעות הדרכון הזר. 

השגת דרכון זר דרך עורכי דין יקרה מאוד. ניתן לבצע את התהליך באופן עצמאי אך מדובר בתהליך בירוקרטי ממושך מול הרשות, המחייב רצון ונכונות להיכנס אליו. יש צורך בזמינות של מסמכים, עזרה בפורומים אינטרנטיים, היכרות עם חוקי מדינת היעד, סדר וארגון אפקטיבי של המסמכים ויכולת להבין או לתרגם את השפה. 

קיימת גם דרך שלישית דרך מומחה שאינו עו"ד, הבקיא בנושא והנהנה מגישה לארכיונים מקצועיים, נסיון בעבודה מול הרשויות בארץ ובארצות היעד, שיש לו זמן, סבלנות, שליטה בשפה זרה וכישורי ארגון ויחסי אנוש הנדרשים בעבודה מול מבקשי דרכון זר (אוסטרי/גרמני). זו דרכה של היידי עפרון, המציעה את שירותיה בתחום בתשלום, במקביל לתפקידה כמנהלת הארכיון והמידע של גבעת-חיים איחוד. 

"התחלתי מפנייה של קרוב משפחה של סבא שמעון שיפמן ז"ל מווינה, אוסטריה, שם הוא חי ויש לנו קשר טוב ומתמשך איתו", מספרת היידי על תחילת דרכה בתחום. "הוא סיפר על חוק חדש באוסטריה, המתקן חוקים קודמים, שיאפשר לנו להשיג דרכון אוסטרי על-ידי הוכחת תושבות. הוא הציע שנתחיל להתארגן מבחינת המסמכים וכך התחלתי ללמוד את הסיפור המשפחתי שלנו ומצאתי את המסמך החשוב ביותר – הוכחה של חיים ויציאה מאוסטריה אחרי שנת 1933, שנת עליית הנאצים לשלטון". 

"אמנם סבא שמעון עלה ב-1932 לפלשתינה והיה בין מקימי גבעת-חיים, אך הגשנו את הבקשה לאזרחות דרך סבא רבא שלי שעזב את וינה ב-1939, ממש ברגע האחרון. כשהחוק החדש נכנס לתוקף, כבר היינו מוכנים עם המסמכים ולמרות שלא הבנתי גרמנית, הסתייעתי בגוגל -טרנסלייט וגיליתי שגם גרמנים רבים מתקשים כיום בקריאת הכתב הגרמני מאותה תקופה. כל בני המשפחה המורחבת שלנו הגישו את הבקשות בזה אחר זה".

בשלב הראשון קיבלו היידי, אמה נירה (לבית שיפמן) ורות בתה תעודת אזרחות, ללא הבנים. הן הוזמנו ללשכת השגרירה האוסטרית בהרצליה. הביקור היה מרגש והשגרירה אירחה אותן בחום, תוך שהיא מציינת את השמחה לעשות ולו רק את המחווה המינימלית הזו. הבנים קיבלו את הדרכון מאוחר יותר, שכן האוסטרים אינם מאשרים קבלת דרכון אוסטרי למשרתים בצבא קבע (יותם הבן הגדול היה קצין בקבע). 

לתחום ליווי הדרכונים האוסטרים והגרמנים הגיעה היידי לאחר שחברות ביקשו את עזרתה, כי לא היו מעוניינות לעשות זאת לבדן או לשלם סכומים גבוהים לעורכי דין. "גיליתי שזו חוויה חיובית ומרתקת, גם כשמדובר במשפחות אחרות. ברגע שאני נכנסת לפרטי המשפחה, אני חיה אותה – איפה הם היו, מי התחתן עם מי, מי שרד, מי הצליח לצאת בזמן ומי לא. אני מתחברת רגשית ונהנית מאוד מחיפוש המידע".

איך זה עובד? "אחרי שאני מאמתת היתכנות לדרכון גרמני/אוסטרי, הפונה ואני ממלאים ביחד את הטפסים ואני מלווה את הפונה בכל צעד", מסבירה היידי. "הנסיון במילוי המסמכים, היכולת למצוא שם מקורי, לאיית אותו במדויק ולחבר שמות של אנשים שעברתו את שמותיהם – כל אלה מצריכים הוכחות באמצעות המסמכים. התהליך אפשרי גם בזום, אם כי יש המעדיפים מפגש פנים אל פנים. נדרשים נתונים על אבות המשפחה והקשר לדור הראשון, השני ולעיתים גם השלישי. האוסטרים מסודרים ומנומסים מאוד ואני מתאימה את התקשורת איתם לתרבות הנימוסית שלהם". 

יש גם מקרים של אנשים שכבר קיבלו דרכון ומעוניינים להעמיק את הידע על משפחתם. היידי מסייעת להם בחקר המשפחה (גנאלוגיה או חקר יוחסין) תוך שימוש במקורות הזמינים לה. 

בארכיון הקיבוץ שמורים מסמכים רבים מתקופת קבלת הפיצויים ליוצאי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה. היידי מדגישה את תרומתו של אפרים פרנק ז"ל שעסק בתחום הפיצויים ועשה עבודה משמעותית באימות נתונים באמצעות מסמכים פורמליים. עבודתו לא רק סייעה בקבלת הפיצויים, אלא גם העניקה למשפחות תמונה רחבה יותר על עברן. "הוא השקיע זמן ומאמץ רב בבקשת המסמכים, ארגונם וסידורם, דבר שהציבור לא תמיד היה מודע לו. זה ממש אוצר", היא אומרת. 

המידע על שירותיה עובר בקיבוץ מפה לאוזן ומחוץ לקיבוץ דרך הרשתות החברתיות. המשוב החיובי מגיע לאורך כל הדרך. היא נעזרת גם בסיפורי חיים מוקלטים של חברים השמורים במשפחות ובארכיון הקיבוץ. "ארכיונים קיבוציים מסודרים הם כלי עזר חשוב", היא מדגישה. 

היידי מספרת שאנשים רבים המגיעים אליה בענייני דרכון מגלים לראשונה את ההיסטוריה המשפחתית שלהם. "משפט שחוזר על עצמו – 'הם לא סיפרו לי ואני לא שאלתי' לפני כמה חודשים פנתה אלי משפחה שידעה שהסבא הגיע מגרמניה ומפה לשם מצאתי להם שורשים עד המאה ה-18. הייתה משפחה שידעה שהסבא והסבתא-רבא נרצחו בשואה והצלחתי לגלות להם בדיוק איפה ומתי. אם זה אנשים מהקיבוץ אני גם מחברת להם את המידע לשמות החקוקים באנדרטה של הקיבוץ". 

התהליך דורש סבלנות רבה ונכונות של המשפחה להתמסר אליו ולספק את כל המידע והמסמכים הרלוונטיים. "לפעמים אני מרגישה כמו מטפלת", היא מחייכת, "מזכירה שוב ושוב למשפחות לחפש ולהעביר את החומרים הנדרשים. גם אני לומדת ומשתפרת תוך כדי התהליך, שיכול לקחת שנתיים עד שלוש שנים. אני ממש מתרגשת כשהוא מסתיים בהצלחה". 

לשאלה על ההיבט האידאולוגי – האם סבא שמעון היה מתהפך בקברו לנוכח עיסוקה? היא משיבה: "אני מרגישה שבקבלת דרכון ממדינה שבעצם גירשה את בני משפחתי, יש משום עשיית צדק היסטורי. זו הייתה שלילה של זכות בסיסית ביותר וכעת אנו עושים מעין תיקון". 

לסיום, כשהיא נשאלת אם היא מרגישה שהיא מעודדת עזיבה או ירידה מהארץ, היידי משיבה בכנות: "המושג 'ירידה' הוא ארכאי ושיפוטי (רבין קרא בזמנו ליורדים "נפולת של נמושות"). בתור אחת שנלחמת כל שבוע על הארץ הזו בצמתים ובקפלן ובתור אמא לשני קרביים ולבת שעוד מעט מתגייסת לצבא, אני אומרת בפה מלא שכל אדם יעשה מה שמתאים לו. המצב קשה ולילדים שלנו יהיה קשה יותר כאן בעתיד אם לא יהיה שינוי. לצערי אני מבינה היום מאוד אנשים שלא רוצים לחיות בארץ הזו. שאלת קודם אם סבא שלי מתהפך בקברו? לדעתי יש לו כבר סחרחורת מלהתהפך בקבר ממה שקורה כאן".