בנים חוזרים: איילת (אסטליין) כהן, נעתרה לבקשתנו לראיין את ליאור אסטליין, אחיה, שחזר לכאן…

שלום, ספרו בבקשה מי אתם.

ליאור, הבן הבכור של רותי ואורי אסטליין ואח של יאיר, יזהר ואיילת, נשוי לשרון והילדים שלנו: אורי (מבטאים כמו "אותי"), בן שלוש וחצי והתאומות רוני ודנה, בנות שבעה חודשים.

ב-15 השנים שחלפו משמש כעורך בטאון חיל האוויר, עיתונאי, עורך ספרים וסרטים ומרצה בנושאי ביטחון. שרון כעת בחופשת לידה ולפני כן עסקה בתחומי מש"א וחשבונאות והיא גם זמרת מעולה המופיעה עם מספר הרכבים (מי שיהיה בראש השנה בקיבוץ יזכה לשמוע).

אני (ליאור) השתחררתי מהצבא בשנת 1988 וקצת אחר כך עזבתי את הקיבוץ, כך שחלפו שלושה עשורים והנה אנחנו (ואני) שוב כאן.

בחודשים הראשונים כאן הייתי בתוך מציאות כפולה: לכאורה כמעט הכל נותר אותו דבר אבל בפועל – כמעט שום דבר לא כשהיה. מצד אחד יש סדקים במדרכות שאני זוכר בדיוק מלפני עשרות שנים, ועצים הנטועים באותו מקום, אנשים רבים שהיו וישנם, ובכלל, תחושה של מקום ידוע ומוכר.

מצד שני, הדרך וצורת החיים כאן השתנו עד לבלי הכר. מהבחינה הזו מדובר במשהו אחר ושונה לחלוטין מהקיבוץ אותו עזבתי. אט אט אני מטמיע את הכפילות הזו בתוכי, וזה תהליך שכנראה ימשך עוד זמן מה.

ספר על זיכרון ילדות שלך מהמקום

יש לי עשרות מיליוני זיכרונות ורגעים, גדולים וקטנים, תפלים וחשובים, מהילדות בקבוץ, ומכיוון שאני אדם נוסטלגי למדי, אני משמר את רובם הגדול בתוכי. כמובן שהשיבה לקבוץ העירה רבים מזיכרונות אלו, ואם צריך לציין משהו ספציפי, אז אני בוחר בריח.

כשחזרנו לקבוץ השעה הייתה שתיים וחצי בלילה. עצרתי ויצאתי מהאוטו ובאוויר היה הריח שיש לקבוץ בשתיים וחצי בלילה, משהו שאי אפשר למצוא באף מקום בעולם.

אני רץ כמה פעמים בשבוע בשעה חמש בבוקר, ובכל כמה מאות מטרים, יש ריח אחר, עם שצף זיכרונות אחר: ליד ההודיה יש הריח מהלילות של המשלוחים וההזרעות, ליד דיר העיזים יש ריח החליבה של חמש בבוקר בחופש הגדול, ליד ביה"ס "משגב" יש ריח האיקליפטוסים של השיעור הראשון וכך, הריצה הופכת לסיור בין הזיכרונות שמרכיבים אותי.

מה השתנה לטובה מאז שעזבת?

כפי שציינתי עוד קודם, חלו שינויים מהותיים ומשמעותיים מאוד בקבוץ ב-30 השנים האחרונות.

התבוננתי מהצד במאבקים השונים המתחוללים פה בחודשים האחרונים, ואני חושב שהם מבטאים את השינויים העמוקים, ולא פחות מכך, את הניסיון של האנשים שחיים פה להגדיר לעצמם את המושג "קהילה", מושג שגם הוא השתנה מאוד בשנים האחרונות.

בשבוע הראשון שלנו פה פגשתי מישהו מהכיתה שלי והוא אמר לי משפט יפה: "עכשיו זה מקום עבור האנשים שחיים בו" ואני חושב שהמשפט ממחיש מאוד את התחושה שיש כיום בגבעת חיים איחוד.

הכתבה על אילת אסטליין כהן ומשפחתה