ההקרנה במועדון של הסרט "הסלילים הגנוזים" הייתה מאד עוצמתית מבחינתי, ואני חושב שגם מבחינת האנשים שישבו וצפו בסרט בדממה מוחלטת.
הרבה נכתב בעבר על הספר החשוב "שיח לוחמים" שהיו לו 150,000 עותקים (best seller…), ושעסק בחוויות של לוחמים, בני הקיבוץ במהלך ואחרי מלחמת ששת הימים. האנשים שרואיינו וגם חלק מהמראיינים (שאני בתוכם) הגיעו לראיונות הישר מהמלחמה. הספר היווה ניגוד בין האופוריה, שהייתה אחרי המלחמה לתחושות הקשות של הלוחמים.
מור לושי, הבמאית של הסרט "הסלילים הגנוזים" עשתה עבודת מחקר יסודית, וחשוב להעלות את הנושאים הללו לסדר היום הציבורי.
הרעיון לראיונות עם הלוחמים נולד על רקע הפעילות של חוג 'שדמות', שבמרכזו עמד ירחון שאותו ערך אברהם, שפירא, פצ'י. המראיינים היו מתוך הגרעין של החוג. הבסיס של הפעילות היה בין-קיבוצי, כשהאיחוד היה המנוע גם הכלכלי, וגם הרעיוני, ולמעשה האיחוד נתן לנו גיבוי לעסוק בכך.
קבוצת החברים שעסקה בכך עשתה זאת בהתנדבות. בדרך כלל נפגשו בחדרים קטנים, והשיחות הוקלטו, על אף שלא חשבנו על הדפסת החומר, ובוודאי שלא על הפצתו ברבים. היה ברור שאם החומר יודפס הוא יהיה במהדורה פנימית, וברור היה שגם הדוברים לא ייחשפו, אלא יישארו אנונימיים, כשמקסימום יציינו את שם הדובר, אך לא את שם המשפחה. מה שיצא בסוף הוא שבכל שיחה ציינו את שם המקום, וכך די מהר היו יכולים לזהות את שם הדוברים.
התרומה שלי הייתה גם בתחום הלוגיסטי וגם בתחום המקצועי של ההנחיה. אני נתתי את הגיבוי המקצועי – איך השיחה צריכה להתנהל. כלומר, שהמנחה לא רק שואל שאלות, אלא זו תהיה שיחה פתוחה ורגישה, כמעט טיפולית, שבה יעלו הבעיות שעברו על הלוחמים הצעירים, שבדרך כלל זו גם הייתה מלחמתם הראשונה. רצינו שהשיחה תהיה בגובה העיניים.
מור לושי בסרטה מראיינת אנשים ומביאה עדויות שלא הוכנסו בחלקם לספר. ההגדרה של "צנזורה" בעיני היא לא תמיד מדויקת בהקשר הזה. כמו בכל ספר יש בחירה מודעת של מה מכניסים ומה לא. מורלה בר און היה קצין החינוך של צה"ל באותה עת, והוא הדריך וסייע לעורכים של הספר, למיין את החומר המתאים לספר. הרגישות הייתה אז יותר גבוהה, והאירוע היה מאד רגיש ופגיע בתוך המלחמה עצמה.
בסרט, שיצא לאקרנים אחרי 48 שנים, היה בעצם חופש גדול יותר להכניס את החומרים שהוצאו, וכמובן האפקט שלהם חזק יותר כשהוא בסרט ולא בספר.
יש נושא אחד שלדעתי הוא מאד חשוב ולא הוכנס לא לספר ולא לסרט והוא השיחה שנעשתה
במרכז הרב קוק בירושלים עם גיורא מוסינזון ז"ל מנען. השיחה במרכז הרב הייתה שיחה שלא הוכנסה באופן מודע, ואני חשבתי שהיא הייתה חשובה כי היא נותנת את המבט הפלורליסטי על החברה הישראלית. בראיון הוצגה הגישה "המשיחית" של לוחמים ותלמידי ישיבה, הרואים במלחמה הישג, שבו יש שכר לאמונה הדתית ועלינו לשוב חזרה ל"ארץ שאיבדנו". לעומת זאת, גיורא ואני, בני הקיבוץ, ראינו את המלחמה בהיבט של המחיר האישי של לוחמים שנפלו, ובאנו עם חשש גדול לגבי העתיד, ומה עושים עם הסיטואציה החדשה, שבה אתה הופך להיות עם שולט על מאות אלפי ערבים. חשבנו שזו הזדמנות טובה להגיע דווקא להסכם שלום…

20150713, סלילים גנוזים שיח לוחמים מור לושי במועדון

מור לושי מביאה בסרטה עדויות על הריגה של שבויים, ובנוסף עדויות על לקיחת שלל במהלך המלחמה, וגירוש אנשים לכיוון ירדן. מתוך ראיון עמה שנערך ב"הארץ" 5.6.15 (ממש בתאריך התחלת מלחמת ששת הימים) גילי איזיקוביץ המראיין אומר: "את יושבת על חבית חומר נפץ." ולושי אומרת בתגובה: "חשוב להבין את הרגע האותנטי הזה שבו הכל התחיל. חשוב להיות מודע לכאב של האחר, למה היה ומה קרה, וזה שהארץ לא הייתה שוממה. אם אנחנו רוצים דיון על העתיד, על מה צפוי במקום הזה, צריך להכיר את העבר לעומק." "אתה שומע את הדברים שהם אומרים אחרי המלחמה ואתה לא מאמין. עברו 48 שנים וכלום לא השתנה, רק נהיה רע יותר. הדבר הנכון הוא לחשוף ולהוציא החוצה."
לדעתי בכל זאת צריך להפעיל שיקול דעת מה מפרסמים ומה הגבול. אני מסכים עם האמירה של לושי ומסכים שהעדויות מאד חשובות אבל ניתן לעורר דיון ומודעות גם בלי לפרסם כל פרט ופרט. בעיני הספר מביע את רוח הדברים.

מדבריו של שמעון הישראלי שפורסמו בספר אבל לא בסרט:
והיה מחננו טהור
"כשירדנו מהרמה הייתה הוראה מהמפקד לאסוף את כל השלל. המפקד שלנו ריכז את כל השלל. תוך שתיים ושלוש דקות הביאו כולם את כל מה שהיה אצלם, מסתבר שלקחו רק מזכרות קטנות: חוברות הדרכה לטירונים של הצבא הסורי, קנה עישון קטן, וכו'… זאת הייתה כמות קטנה כל כך שאפשר היה להכניס הכול לתיבת שדה של תנובה, היה שם פרימוס בן השאר. המפקד שפך את כל הנפט שבו על הערימה והדליק אותה, ברגע שהוא הדליק אותה, הרגשנו עצמנו טהורים, לא נגועים בחטא של שלל. יחד עם זה, היה חבל. מישהו אמר 'רציתי שאוכל להראות בעתיד לנכד מה הבאתי מן המלחמה. חוברת שחילקו לטירונים הסורים, ככה הראו להם את החיילים שלנו…, לכן יצאנו להילחם בהם…'.
אתה יכול להגיד אחרת – יחידה ששורפת דברים קטנים כאלה, לא תיקח דברים גדולים יותר."

וברוח נבואית בשנת 1967, אמר בראיון לשיח לוחמים, אבישי גרוסמן מעין שמר:
"אין זו שאלה של ניתוח פוליטי. זוהי בעיקר שאלה של תחושות שלא תמיד אני מסוגל להסבירם לעצמי. יש כאלה המנסים לשכנע את עצמם, הם מתווכחים וטוענים שזה הסוף, והערבים גמורים ואין להם סיכוי.
לי יש כל הזמן הרגשה, שהסיבוב הבא יהיה הרבה יותר אכזרי.
אנחנו מחזיקים בשטחים שבהם יש אוכלוסייה ערבית די שורשית. נראה לי שבסיבוב הבא, השנאה של הישוב הערבי לגבינו, תהייה הרבה יותר רצינית והרבה יותר תהומית, לכן גם המלחמה שתבוא תהיה הרבה יותר אכזרית ויהיו הרבה יותר קרבנות."