אמיל זיידמן

זה קרה השבוע, ערפילים קרירים של בוקר חורפי מאוחר עדיין התגלגלו מראש המורד של בית וינה, באוויר הרטוב הורגשה תכונה, מסביב רחשה התרחשות, משהו קורה פה בגבעה?!

חושי העיתונאיים המחודדים כיוונו אותי למועדון, (או שמא היה זה רק הרצון לזכות בכוס תה חם, בחינם) צעדתי לתוך עולם קסום ואחר של למידה ודעת, של עולם שקצת עמד מלכת ושל קצב חיים אחר, איטי קצת יותר, נינוח, נכון יותר. החיים בעידן הפנסיה.

במועדון, ששומר על טעם של פעם ומקירותיו נשקפים נופי העמק ופניהם של בוניו, ישבה קבוצה של כ-30 איש ואישה, רובם מכסיפי שער, כבר יודעים דבר או שניים על החיים.  בריכוז גמור הקשיבו להרצאתו / סיפוריו של מוקי צור.

לא אגרה אתכם יותר מדי בקסמי הקסמים של סיפורי מוקי, על ברוניה, בלדרית הגטו מירושלים  אשר שמרה בקנאות עד יום מותה על תמונתה של תמה, אהובתו הקודמת והמתה של מרדכי טננבאום, אהובה המיתולוגי של ברוניה (מבולבלים? גם אני!) כל זאת מתוך נאמנות ומחויבות טוטאלית לרעיון של אהבה אידיאלית, גם אם היא של אחרת.

על חלוצי דגניה, שהעדיפו את הבית המשפחתי על הלינה המשותפת, גם כשנאלצו לגדל 7(!) ילדים בחדר של 11 מ"ר.  על התקנה הקיבוצית של "הנקה משותפת", (של ילדים, לא פרות),  על טורי החשבון במחברת בהם הועמדו זה מול זה מספר ימי עבודתו של החבר מול מספר הארוחות שגמע בחדר האוכל למעין גרסה קיבוצית וישירה של המושג "אוכל חינם"

לא אגרה אתכם בשל קוצר היריעה, אולם אתם יכולים להיות בטוחים שמדובר היה בתענוג צרוף . . . למי שאוהב סיפורי חלוצים, כמובן.

כל שם, כל אזכור של מקום, התקבל ע"י המאזינים באנחה יודעת דבר שכזאת, שלא נדרשת במילים. "נו . . טוב . . מרים ברץ, הרי אנו מכירים אותה, עוד מימי דגניה", והחבר שהייתה לו מאהבת בשליחות "נו באמת, הרי הוא כאן , ממש מעבר לכביש". " ומי שעזב את המשק לקריירה בתעשייה הצבאית . . "נו, מה שמו? איך שכחתי?  הרי כולם יודעים למי אני מתכוון"

איזו מין זהות קולקטיבית של קיבוצניקים שעדיין עומדת למרות כל הטלטלות. זן של דור שיכול להרשות לעצמו היום להתבונן פנימה, להתרפק על העבר, לשמוע סיפורי חלוצים ביום ג' בבוקר. כפי שאמר פעם קיבוצניק אחד מהגליל ("נו, ההוא מהפלמ"ח . . . הבן של פייקוביץ")

"עם שלא יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל"

אז מה היא המסגרת המופלאה הזאת שמאפשרת לאנשים לשמוע על כאב האזניים של שמואל דיין ( כן כן , אבא של . . ) בזמן שמסביב יהום הסער, המדינה כמרקחה, ביבי טס הנה והנה ומכבי שוב זכתה בכרטיס לפיינל פור?

"חברותא" הוקם לפני כשש שנים, מספרות שלומית מירון ורביבה שמיר.  חנוש ודבורה חילי ואנחנו חשבנו שיש לתת פתרון ומענה לאנשים שיום אחד קמו וגילו שהם  . . בפנסיה. ומה עושים? אחרי שמסיימים את ביקורי החברים, והטיפול בגינה, והנסיעה למוזיאון בת"א – מה עושים?

רצינו ליצור מערך לימוד משמעותי ומתמשך שימלא לאנשים את סדר היום. שיהיה מסודר, מחויב, עמוק.

ואכן, אמרו ועשו. נאספו האנשים, נשכרו המרצים, הקיבוץ סיפק את  מקום המפגש, יצר מטריה אדמיניסטרטיבית והעגלה יצאה לדרך.

מה זה? אתם אולי שואלים, יזמות חברתית, יצירה של יש מאין, ארגון, פרסום, הצלחה כלכלית? מה קורה פה???  הן בפנסיה! הן אמורות לשבת בבית ולסרוג גרביים לנכדים!

אז זהו, שממש לא!

כשהוגדר הצורך, החלה העשייה. זה התחיל מקורס אחד וצמח ל 3 ימים מלאים בשבוע, הכוללים 2 קורסים ביום, 2 סדנאות יצירה שבועיות, סמסטרים של 15 מפגשים. והכול באמת בזיל הזול ( בהשוואה למקומות אחרים) וממש ליד הבית.   מדובר ממש במכללה אזורית קטנה של  280 משתתפים (רק השנה הצטרפו 50) שמגיעים מכל האזור. (אפילו מרעננה)

ההתחלה הייתה כמה קורסים בודדים והיום זאת מסגרת שמספקת קורסים שלמים בתנ"ך, כלכלה, היסטוריה של הקיבוץ והמדינה, מזרח תיכון ואקטואליה, שואה, מדעי החיים ועוד, ומעסיקה מרצים ידועים ובעלי שם.

שאלתי את שלומית ורביבה על היציאה לפנסיה, מה הן הרגישו? מה התהליכים שעוברים? והאם לחברי קיבוץ זה שונה מאשר בעיר?

התחושה הראשונה, הן אומרות, היא של פחד. "מה אני אעשה?", לזה גם מצטרפת תחושה של עלבון (לעיתים) על כך שאנשים בשיא פריחתם הוכרחו לעזוב את המסגרת, לעיתים בעל כרחם וללא הצדקה מעשית.

אבל אחרי עיבוד התחושה הראשונית של אבדן דרך, מגיעה העשייה.

בשבילנו, הן אומרות, ההתנדבות בחברותא היא חוויה בלתי רגילה שממלאת את היום ואת המצברים. מדובר בהשקעה רצינית ומשמעותית.  שלוש פעמים בשבוע אנו מגיעות מוקדם בבוקר לסדר ולהכין את המועדון, ונשארות עד שעות הצהריים המאוחרות. ההתארגנות מסביב, ההרשמה, הקשר עם המרצים, פיתוח תכנים חדשים – כל אלו שואבים וממלאים את היום. חשוב לנו להדגיש, הן מוסיפות, שמדובר בהתנדבות מלאה. אנשים לא מבינים את זה, הם חושבים שאנחנו מקבלות שכר על זה, והם לא מבינים שהכול נעשה ללא תמורה כספית, אבל עם המון תמורה ממשית בסיפוק, בעשייה בפיתוח ולימוד.

בשבילי, אומרת שלומית, היה ברור שאני חייבת לעשות משהו. שאני לא יכולה רק לשבת בבית. תקופת הפנסיה מאפשרת לך להתפתח למקומות חדשים, לגלות מעיינות שהיו חבויים כל השנים, או שפשוט לא היה זמן לגלות אותם. רביבה מוסיפה: "בקיבוץ היציאה לפנסיה יכולה להיות יותר קלה, בגלל הקהילה, בגלל העובדה שמסביבך יש עוד אנשים במצב דומה והאפשרות להתאגד ולעשות דברים ביחד".

שלומית לא מסכימה, "בעיר יש יותר אפשרויות, יותר פעילויות. בקיבוץ אתה צריך ליצור את הדברים בעצמך, ליזום יותר ולא רק ליהנות ממה שמוצע".

כשהקיבוץ יצא להפרטה, לא חשבו על מה שיקרה לאנשים שמגיעים לגיל פרישה. אנחנו התחלנו להתארגן, לחשוב  – מה נעשה?

לסיום, שאלתי, היכן אתם רואים את "חברותא" עוד 5 שנים?

רביבה רוצה לשמור על המתכונת הקיימת, היותר אינטימית וקטנה.

שלומית רוצה להתקדם, לגדול.  "אני רואה את "חברותא" מכפילה את המספרים עוד  חמש שנים, פועלת במספר מוקדים, עם קורסים שמועברים בו-זמנית בכמה מקומות בקיבוץ".

יש לנו מספר אתגרים, היא אומרת, אין מספיק מקומות בקיבוץ, יש לנו בעיה בפרסומת והרחבת המודעות על חברותא. העובדה שאין הסעות או כל אפשרות אחרת שתקל על מי שלא נוהג או שהוא ללא רכב להגיע אלינו מבחוץ וגם מחסום כלכלי, אין לנו שום סבסוד ולא תמיד כולם יכולים להרשות לעצמם את מחיר התוכנית.

חשוב לנו לציין, הן אומרות, שבשנה האחרונה המרכז הקהילתי במועצה פרש עלינו את כנפיו ואנו עובדים איתם בשיתוף פעולה מלא. הם מאוד עוזרים בפרסום ובניהול הכספי ואנו מקוות שבעתיד העזרה תתרחב ותגדל.

כשחזרתי הביתה לאחר הבוקר שביליתי במסגרת תלמידי ומארגני "חברותא", חשבתי לעצמי שאולי היה טוב יותר אם העולם היה הפוך. אם שנות הפרישה והפנסיה  היו בגילאי ה 30 וה 40, כשבונים את המשפחה ומגדלים את הילדים. מה היה קורה אילו ברגע הולדת  הילד הראשון הייתה המדינה מודיעה לך: יש לך כעת 20 שנה של התמקדות במשפחה ובילדים. קח אותם לעצמך, תנצל אותם לפיתוח ולימוד ועשייה חברתית ובניית המשפחה.  ובתום 20 השנים, כשהילדים כבר גדלו ויש יותר זמן, היו אנשים חוזרים לשוק העבודה, מנצלים כבר את הידע והבגרות והראייה המאוזנת יותר של גילם ומספקים עוד 30 ומשהו שנים של יצירה ועשייה.

אולי העולם היה אז טוב יותר, חשבתי לעצמי. מצד שני,  לא נראה לי ששלומית ורביבה וכל השאר היו מסכימות להסדר שכזה. הן לא היו מוותרות בקלות על התקופה היפה הזאת, שלא בצדק נקראת גיל הפרישה.