מפה לשם, בסוף נכנעתי.
אחרי הרבה שנים של לחץ. כאילו חלש, כאילו על הדרך אבל כל הזמן מורגש, לא עוצר. כמו מים שחופרים בסלע, טיפה אחר טיפה. בלחש, בצעקות, בצחוקים ובפנים רציניות הם אמרו לי "פשוט תהיי כמו כולם".
לא עניין אותם שאולי אני אוהבת משהו אחר. שאולי אני מעדיפה להיות בעצמי משהו אחר.

כל אחד מהם "היה כמו כולם" אבל הרגיש הכי מיוחד.  הלכו להם בעולם בצעד בוטח,  הרגישו בנוח עם עצמם בכל סיטואציה. בעבודה, בטיול, באוניברסיטה, ולא עצרו לרגע לחשוב שאולי יש סביבם אחרים. שאוהבים גבוה או נמוך יותר, שחור או לבן יותר, בכלל, פחות או יותר. "פשוט תהיי כמו כולם". "אבל אני לא כמו כולם!", זעקתי בלבי. יש ימים שאני משוחררת, יש ימים שאני אסופה, יש ימים שטוב לי בגובה וימים שנעים למטה, במישור השטוח. אבל הם, כמו המים הבלתי נלאים, המשיכו בכיוון אחד ולא הרפו. מדהים איך האנושות מתכנסת בעדרים פעם אחר פעם. את תחושת הביטחון שהעדר מקנה לא ניתן להסביר או להרגיש בשום דרך אחרת. והעדר החובק והחונק הזה דרס אותי.
מפה לשם, קניתי בלנסטון.