יום שישי. חג המשק. הביל במישור החוף. קבלת שבת. חיוכים. פרשת השבוע. מוטי מניח ידיו על ראשי בנות ובני כיתת "פיסטוק". שבת של שלום. שקד, הנכדה שלנו – דור רביעי בגבעה, מתרוצצת בשמלה מסתובבת.

עומר, הצעיר שלנו, מגיח מתקופת הבחינות בבאר שבע. "בואנ'ה אמא, מה קורה כאן. בפייסבוק של הקיבוץ מלחמה. את לא מעודכנת"? ומדווח קצרות. גילוי נאות – אני לא בפייסבוק. הפייסבוק מציף אותי, מערבל אותי רגשית, מבלבל לי בין טוב לרע. כן, גם מוציא אותי מאזור הנינוחות המדומיינת שלי.

אז מה גילינו – שיש בעולם אינטרסים? שקיימות עמדות מנוגדות? שבכל אדם באשר הוא, יש גם מידה של תוקפנות? שאחד בטוח שהוא נלחם על הצדק ומבחינתו הוא באמת באמת צודק והשני חושב שהשקיע כל כך הרבה כדי לבנות, לקדם, לשנות ובדרך קרו כל מיני דברים? שיצר האדם טוב/ רע מנעוריו- תלוי את מי שואלים? שלפעמים גם עושים טעויות? שכאשר מעורבים אגו ותחושת ערך עצמי, זה מסבך את העניינים?

ועוד גילינו – שיש גם כאלו שיתנגדו לכל מי ומה שקורה כאן כי זו העמדה הקיומית שלהם בחיים ולעיתים גם ירעילו את האווירה. והכי קשה, שיש באמת אנשים פגועים שקשה להם ואני מאמינה באמת ובתמים שיש כאלו שפגועים אישית מהממסד ומתהליך קבלת החלטות כזה או אחר.

אז מה גילינו- שאנחנו כאחד האדם? דומים לכל חברה אחרת? אנושיים כל כך?

יום שישי. חג המשק. עשרות (מאות?) ישובים יחד על הדשא הגדול. כיכר העיר האנושית שלנו. חם בחוץ וחם בלב. והילדים שלנו מוכשרים, יפים כל כך, ספונטאניים, חדים. שרים בכייף, לפעמים גם קצת ליד המנגינה, קבל עם וקהילה. ועולה שרון החדשה. אלגנטית. רהוטה ודווקא היא מרחוק, מבחוץ, מזכירה לנו מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. שאנחנו בדרך. תמיד בדרך.

אז עם היד על הלב- באמת בא לנו להיות המקבילה של כנסת ישראל העכשווית? (תזכורת- גם בן גוריון עשה טעויות, והרבה).

אז באמא שלי, באמת בלי לקרוא מה שכתוב בפייסבוק, אני רוצה להציע שננסה לשנות את אופי השיח. שננסה להקשיב, לשוחח, לדבר, להבהיר עמדות. במקום לצעוק, להשפיל, לכסח, להילחם. כי הרי על זה דיברנו בברכות לפיסטוקים המסיימים, לא? על שותפות, ערכים, קבלת האחר, נתינה, בלה בלה בלה.

והילדים שלנו, כן. אלו שהולכים לצבא, למכינות ולשנת השירות, שמים לנו מראות, משתעשעים בנו. עוקצים פה ושם, מבחינים בין פרחים לקוצים. אך בעיקר עושים לנו סיכום ביניים על הטוב, האופטימי, התמים. מודים לנו על מה שהיינו, על מה שעכשיו. אבל בעיקר שואלים מה יהיה. מה הלאה?

אז באמת, מה הלאה? איך משוחחים? איך מדברים? איך מתפשרים? איך מוצאים מכנים משותפים? איך מוצא כל צד בשיח סולם לרדת מהעצים הגבוהים עליהם טיפס? ואיך מתגמשים? אני קוראת לכולנו, להנהלה, למצדדים ולמתנגדים, לבדוק את עצמנו. במלחמה, אנחנו כבר יודעים, כולם מפסידים.

אבא שלי ובני דורו השקיעו חיים שלמים כדי לבנות את הגבעה הזו במו ידיהם וברוחם. אז מי יוביל את העגלה? איפה המנהיגות הפורמאלית והבלתי פורמאלית? איפה אתם דור הביניים, איפה אתם הצעירים. קיבלתם הרבה מן המוכן וטוב שכך. בשביל לשמר/ לשנות צריך לעבוד. לעבוד קשה. לא דיאטה חד-פעמית, אורח חיים. יש כל כך הרבה משפחות מצוינות שחולמות וממתינות בחדרים צפופים. יש כאלו שמתייאשות ופונות לקהילות אחרות.

שבת. לונה פארק חג המשק. כתף אל כתף מטפסים ומתגלשים במתקנים. אני גאה ושמחה להיות בת וחברה, להשתייך לגבעת חיים (כן…האיחוד).

בואו לא נוותר עלינו ולעצמנו. בואו ניתן צ'אנס לכוחות הטוב והבניין. כי הרי הכי קל זה להרוס.

והעיקר – בריאות טובה, גוף ונפש, לכולנו.