למה – ברגע נתון של זמן – כשמישהו מעצבן אותי – אני שוכחת שהחלטתי לא לכעוס?

מה יש בו באיש הזה, שעושה אותו יותר חשוב מההבטחה שנתתי לעצמי, לא לכעוס. והבטחתי זאת לעצמי כי הרי "כעס – מעוור עיני פקחים", ואם אני כועסת – ואינני רואה נכון את המתרחש – אינני יכולה לנהוג בהיגיון ואז – המפסידה הבלעדית מהמצב הזה היא – אני.

אז – מה הטעם בכל זה?

והסיפור שעומד מאחורי השאלה הזאת הוא ממש סיפור המשך לסיפור מהעלון הקודם, על הרבי שהתעלף במקום לרקוד ולברך את האלוהים שהטביע את ספינותיו.

להלן הסיפור:

"בכפר קטן בהרים הרחוקים גר לו כומר חביב בכנסיה של הכפר. אנשי הכפר היו מתפרנסים בעיקר מגידול כבשים: מהצמר, מהחלב, וכשהגיע זמנן של הכבשים – גם מהבשר שלהן.

וליד הכפר חי לו זאב חכם, וגם הוא היה מתפרנס מהכבשים, וכל פעם כשהיה רעב היה תופס לו כבשה ואוכל אותה.

בזמנו הפנוי היה הזאב בא מתוך סקרנות לכנסיה, לראות מה עושים שם. והיה יושב ליד הדלת ומקשיב למזמורים ולתפילות ולדברי הכומר.

במשך הזמן – הכומר הבחין בזאב, והזמין אותו לבוא לכנסיה וללמוד. כמובן שאסור היה לאף אחד מתושבי בכפר לדעת על הידידות הזאת שהתפתחה בין הכומר לבין הזאב.

וכך עבר לו הזמן, השיעורים של הזאב עם הרבי נמשכו ואפשר היה לראות שמשהו קורה לזאב בעקבות השיעורים האלה.

ואכן – בוקר אחד – ניגש הזאב לכומר ואמר לו – "ידידי האהוב, הגעתי למסקנה שאני לא יכול יותר להרוג כבשים. עלי למצוא דרך להפסיק עם זה. מה, לדעתך עלי לעשות?"

"בוא נתפלל" – אמר לו הכומר – "ניכנס לאולם התפילה ונתפלל."

וכך היה – הם נכנסו לאולם והתחילו להתפלל.

עברה שעה. עברו שעתיים. הבוקר התחיל להתחלף בצהריים. שעות אחר הצהריים התחילו להתקרב. מרחוק נשמעו צלילי הפעמונים של הכבשים החוזרות מהמרעה… הזאב, שכבר היה רעב ממש, נעשה חסר סבלנות…

"מתי נסיים את התפילה הזאת?" – רטן בקול נרגז.

"בוא נמשיך עוד קצת" – שידל אותו הכומר.

חוסר הסבלנות של הזאב הלך וגדל… פעמוני הכבשים כבר צלצלו ליד חלונות הכנסייה…

ואז – איבד הזאב לחלוטין את סבלנותו –

"אבל ארוחת הערב שלי הולכת לאיבוד" – צעק ויצא בריצה בהולה לכיוון העדר…