לפני כחודשיים וחצי נסעתי לאפריקה.

אם מישהו היה בא ומספר לי את זה לפני קצת יותר מעשור, נגיד בכיתה י', הייתי מפקפקת באמינותו. מה לי ולאפריקה?

בי"ב יצאתי למסע לפולין ובשבוע אינטנסיבי במיוחד התחילו להעסיק אותי שאלות בדבר נפש האדם, האם טובה היא מיסודה? או שמא בכל אדם מסתתרת מפלצת שרק מחכה לתנאים המתאימים? שאלות בנוגע לזיכרון, לעיצובו. מה אנחנו לומדים מההיסטוריה של העם שלנו?

לפני קצת פחות מעשור הבחירות שלי בחיים הובילו אותי לשירות צבאי בקרקל. שם הוצבתי על גבול מצרים בתקופה הכי חמה של ה"הסתננות". יום בלי אנשים שחצו את הגבול היה יום נדיר. יום אחד נסעתי לקחת את אחד ההאמרים למוסך בבסיס קרוב ובדרך "פגשנו" בקבוצה ענקית של אנשים. זו היתה הפעם הראשונה שלי ושל החובשת שהיתה איתי לתפעל אירוע חדירה. גמגמנו משהו בקשר וכשעה אחרי זה כבר התחלתי לעשות נגלות של 7 אנשים בכל פעם מהשטח למוצב. בסוף היום הזה היו 101 אנשים בש"ג של הבסיס. 100 גברים ואישה אחת, שנשארה מהקבוצה הקודמת.

הדבר הראשון שהיה אפשר לראות היה שאלה אנשים שהלכו במדבר זמן ממושך ולא שתו ואכלו כמו שצריך כבר זמן ארוך. הבאנו תרמוקן מלא במיץ פטל ואת כל כמות המצות שנשארה מפסח (מה שנבלע בלי מצמוץ עוד לפני שיכלנו לתאר לעצמנו).

אחרי שדואגים לצרכים הבסיסיים ביותר, אפשר לראות את הדברים הבאים: נשים, גברים, ילדים וטף כולם מלוכלכים, הבגדים קרועים, המחסור בנעליים לרובם, רזון לא טבעי, פציעות, ידיים ורגליים שבורות. ואז בעוד מבט נוסף, כשהמוח כבר קלט את כל הדברים הניתנים לעיכול, רואים גם דברים נוספים. דברים שברגע הראשון המוח הגן עליי מפניהם. צלקות וכוויות, סימנים כחולים, אוזן חסרה, חתכים על הגב, סימני סיגריות, שמן רותח ופלסטיק מותך על העור. מי שדיבר אנגלית סיפר על הדרך הקשה, על חטיפות בידי סוחרי אדם בדרך, על התעללויות, אונס, מוות של אהובים שלא עמדו בתנאי הדרך או מידי רובה. חלק מחבריי חזו בעל כרחם בהוצאות להורג כששוטרים מצרים הבחינו בקבוצת אנשים בצד הגבול שלהם והתחילו לרסס אותם עם המקלע. בשמירות היה אפשר לשמוע לפעמים מטחי יריות. אבל כדי להמשיך לתפקד, צריך לשים את הדברים באחורי הראש, להדחיק במידה.

כולנו בפלוגה הבנו שמה שקורה פה הוא לא עניין של הגירה "רגילה", מסתננים, מהגרי עבודה, כמו הכינויים שברבות השנים דבקו בהם. אנשים שמהגרים לטובת שיפור מצבם הכלכלי לא היו שמחים בסיטואציה שכאילו יצאה מסרט מלחמה – קול מטול הרימונים יורה פצצת תאורה, פתאום כל השמיים מוארים וחיילים שהוא לא מבין את שפתם עם נשק באים ולוקחים אותם. בני אדם לא היו מסכימים לעבור את כל התלאות האלה בשביל עבודה, טובה ככל שתהיה.

לפני כחודשיים וחצי נסעתי לאפריקה.

יצאתי עם משלחת "על גבול האור" שנוצרה משיתוף פעולה בין תנועת הבוגרים של המחנות העולים ופרויקט Come True. נסעתי עם עוד 6 חברות וחברים, ביניהם גם יעל פרנקל, בת זוגו של סער דייג.

כשהחלטתי לנסוע היתה לנסיעה איזו הילה קולוניאליסטית-רומנטית שאני הולכת להתנדב ולעזור לאנשים באפריקה (אני חייבת להגיד שגם היום כשאני מספרת לאנשים שהייתי שם חודש עולה הבעה כזאת על הפנים שלהם יחד עם אמירת "כל הכבוד!" ו"איזה מזל שיש אנשים כמוך"). ילדים ובני נוער דרום סודנים שברחו לישראל, חיו וגדלו במערכת החינוך שלנו, היו בחלקם חניכים בתנועת המחנות העולים וב2012 גורשו לדרום סודן, מדינה בחיתולים, בלי חשמל ומים נקיים, בלי עבודה, בלי מסגרות חינוכיות.

כשהגעתי לאוגנדה, ברגע שיצאנו מהמונית שהביאה אותנו משדה התעופה לבית הספר, כל הילדים קפצו עלינו וחיבקו אותנו, כל אחד מציג את עצמו עם אמונה אמתית שנזכור את כולם כבר באותו הערב. הילדים היו פשוט ילדים. רצו חיבוק בכל בוקר, היו רעבים כשהגיע הזמן לאכול (לחם עם מרגרינה ודייסת תירס לבן ומים בבוקר ואורז ושעועית לארוחת צהריים וערב. זהו), רצו בהתלהבות במשחק כדורגל ועשו כל מה שילדים עושים כשנותנים להם את האפשרות (ואם כבר אפשרות, כאן מתאים לציין שבבית הספר אין להם הרבה את האפשרות, הם קמים בארבע לפנות בוקר, לומדים כל היום עם מעט הפסקות עד הערב).

אז ככה היה במשך חודש בו ביליתי בחופש הגדול של ילדים ובני נוער, הדרכתי, ליטפתי ראש טרוד, שיחקתי איתם, דיברנו על דברים גדולים וקטנים. בעצם עשיתי את מה שאני עושה גם בארץ- מדריכה.

הדרכתי יחד עם יעל את קבוצת הצעירים, ילדים בתווך הגילאים 5-11. בנינו עוד בארץ מערך פעילויות מרשים, הכנו עזרים, וכשהגענו- קשה להוציא את הילד ממשחק אחר בשביל פעילות, להפסיק את הצפייה בטלוויזיה, ובכלל להביא אותם לפעילות. בפעילות עצמה כל ילד וילדה דורשים את מלוא תשומת הלב, ולהעביר פעילות שדורשת שיתוף פעולה (אחת עם השני וגם אתנו) היה נראה כמעט בלתי אפשרי.

הבנו שהילדים מתחברים בכל פעם שנתנו להם את ההזדמנות לדמיין (מפתיע מאוד, ביחס להיותם ילדים, לא?). בשעת סיפור, בבניית בית, במשחק עם בובות ותחפושות, אז יכלנו לראות אותם פורחים, כמו כל ילד.

הם גרמו לי לצחוק ולשמוח, כמו גם לבכות ולהתייאש.

בסוף, כשבנינו להם בית ילדים משולב במרכז יצירה, ילדים התחילו להגיע בהתלהבות, לשחק בבית, בית חולים, בית ספר, להתחפש, ליצור ולדמיין. ולנו נותר להסתכל עליהם ולשמוח בחדוות הילדות שלהם (וכמובן, לאכול במסעדה שפתחו בה הגישו המבורגרים מקוביות עץ).

והיום הכל מתחבר לי –

ההיסטוריה של העם היהודי, מה שאנחנו צריכים לזכור מתקופה בה היינו אנחנו פליטים, בורחים ממוות ומתנאים פיזיים ונפשיים לא אנושיים. לזכור את מי שקיבל אותנו, את מי שבחר באנושיות שלו ושלנו.

השירות שלי בקרקל, אותם אנשים שקיבלנו את פניהם ברגע שחצו ככל הנראה למדינה הדמוקרטית הראשונה בה היו בחייהם. אותם אנשים שצלקות התלאות נצרבו בזכרוני, אותם אנשים שהבנתי כבר אז שלא יכולים להיות מהגרי עבודה. הבנתי, אבל לא יכלתי להפנים בזמנו. היום המצב שונה.

וכמובן, חודש ינואר השנה, החודש בו ביליתי עם ילדים ובני נוער שלצערי כבר יודעים דבר או שניים על אכזריות החיים, אבל מתנהגים בדיוק כמו ילדים, צוחקים ומשחקים, מאתגרים אותנו המבוגרים, בודקים גבולות ועושים טעויות. אבל בעיקר פשוט אנושיים, בני אדם כמוני וכמוך. לפעמים במהלך החודש פתאום נפל לי האסימון שאני לבנה והם שחורים. כנראה שרוב הזמן פשוט לא שמתי לב.

נראה לי שכדאי שכולנו נפסיק לשים לב להבדלים. נראה בני אדם כמי שהם. נפסיק להתייחס לשונים מאתנו כאל נטע זר שצריך לעקור מהשורש כמו עשב שוטה. מי שכבר כאן, במיוחד אם הגיע בתור ילדון וגדל להיות ישראלי, מוטב שנחבק אותו בשתי זרועות ונגיד לו "אחי אתה", כי אנחנו לא כל כך שונים.

צריך שנבחר בדרך של אהבה ולא שנאה. אחרת הלב שלנו ישחיר ויתנוון.

אני בוחרת לסיים במילותיו של נתן אלתרמן שכתב לטור השביעי כך:

הלשון השוֶדית / נתן אלתרמן (1943)

מעטים הם יודעי הלשון השוֶדית
מי דובר בה? אולי רק השוֶדים עצמם.
כי ארצם בהרים ובפיורדים אובדת,
וקטן ומֻצְנָע העָם.

ועת שוֶדיה אמרה: "הנני מקבֶּלת
מגבול דַנְיָה את כל היהודים הגוֹלים",
נוכחו וראו כל עמי החֶלֶד
כמה דל הוא בשוֶדית אוצר המלים.

כי רבות מדינות כבר כָּהֵנָה הכריזו,
אך הללו הראו את גִנְזֵי לשונָן
במילות "אינפילְטְרַציה", ו"קווֹטָה" ו"ויזה"…
רק בשוֶדית
מלים שכאלו אינן.

ועת נער נמלט אל גבול-שוֶדיה מציד,-
היא איננה פונה לעַיֵּן בַּמפות.
היא פשוט מוליכה אותו פנימה לַבַּית,
בלי לדעת כי זו שאלה של טרַנְסְפורט.

מדינות בעולם יש גדולות שבעתים
ומקום בהן רב למַחְסֶה וּמָלון,
אך לפני הצילן איש-טובע ממים
אוהבות הן תמיד להביט בַּמִלון.

יען שפת מִלּוֹנָן ססגונית כַּפּרפר היא –
יש "קצה-גבול-של-יכולת", או "כושר קליטה".
רק בשוֶדיה עוד חי המנהג הברברי
להציע לַהֵלֶך כוס תה וּמִטָּה.

ולכן הגדרות היא איננה בוררת
ואיננה מרבה דקדוקי מנגָנון,
היא כותבת פשוט: "הַכְּנִיסָה מֻתֶּרֶת"…
ויסלח לה האל על דלוּת הסגנון.

ויאמַר לה האל בדמעה: שוֶדיה, שוֶדיה,-
שתי מלים נשכחות את כָּתַבְתְּ על פתחים.
אך שוות הן טרקְטַטים ואנציקלופדיה,
כן… אפילו בריטניקה… כל הכרכים.

ואזי מלאכים בלחישה יְמַלֵּלוּ
ואָמרו זה לזה: מָה רבָּה התהום,
אם שתי המלים הפשוטות האלו
הולידו דמעה בעיני מָרוֹם.

בשבת הקרובה 24/3, תתקיים עצרת "נגד הגירוש, בעד דרום תל אביב". זה הזמן שלנו להצביע ברגליים ולא רק לצקצק ולהגיד שחבל שמגרשים אבל אין מה לעשות.
הרעש שנוצר וכמות העתירות שהוגשו כבר, הביאו את בג"צ לעצור את הגירוש למדינות שלישיות לעת עתה.
יש לנו כוח להיות אנושיים ולא לעמוד מנגד.
אני חושבת שזו חובתנו כיהודים שכבר חיים בביטחון (יחסי), לא לשתוק כשאנחנו רואים עוול.

דף האירוע בפייסבוק- https://www.facebook.com/events/156604118336536/

פרטים- יום שבת 24/3 בשעות 20:00-23:00 בכיכר רבין.