יערה בן-אור

כשאנחנו הולכים בבוקר בשבילי הקיבוץ המתחדש שלנו… כשכל אחד מאתנו הולך/כת לעבודה… לכלבולית… למרפאה… להביא את הילדים לגן… ללוות אותם לבית הספר… להביא דואר… מה אנחנו מחמיצים???

סביבנו קורים דברים. מתרחשים סיפורים – חלקם מחוצה לנו… חלקם בתוכנו… חלקם בשיתוף עם אנשים אחרים… חלקם ביני לבין עצמי… וחלקם אני פשוט מחמיץ/צה. לא רואה, לא שומע/ת, לא שם/מה לב. והם עוברים על ידי – יפהפיים…מרגשים… מעניינים ואני לא השתתפתי בהם.

כל כך הרבה דברים מפרידים בינינו: דעות, גישות, נטיות, צבע השערות, צבע העיניים, הבגדים, טון הדיבור…

הסיפורים שיופיעו בטור הזה באים לבטא את המשותף לכולנו. את האפשרות לשיתוף פעולה, למרות הניגודים.

אשמח לכל התייחסות שלכם: שאלות, הערות (הארות), טענות וכל מה שיעלה בדעתכם, בזמן קריאת הסיפורים. אשמח גם לפרסם כל סיפור שיבוא מכם לעזור ולעודד את שיתוף הפעולה ואת האחדות.

מה קרה בתחנת הרכבת בוושינגטון בבוקר קריר בינואר 2007 – במשך 45 דקות?

האדם עם הכינור שבתמונה ניגן שש יצירות של באך. במהלך הזמן הזה בערך 2,000 איש עברו בתחנה. רובם בדרכם לעבודה.

לאחר 3 דקות, איש אחד הבחין שיש שם מוסיקאי שמנגן. הוא האט את צעדיו. עצר לכמה דקות…. ומיהר לדרכו להמשך תכניותיו.

לאחר 4 דקות,  הכנר קיבל את הדולר הראשון. אישה זרקה את הכסף לתוך הכובע האדום, מבלי לעצור, והמשיכה ללכת.

לאחר 6 דקות, אדם צעיר נשען על הקיר והאזין לכנר, ואז הסתכל בשעונו והמשיך ללכת.

לאחר 10 דקות, ילד כבן 3 עצר, אבל אימא שלו גררה אותו משם, ממהרת לענייניה. הילד נעצר שוב כדי להסתכל על הכנר, אך אימו משכה בחוזקה והילד המשיך ללכת, כאשר הוא מסובב את ראשו כל הזמן. הפעולה הזאת חזרה על עצמה עם מספר רב של ילדים אחרים, אבל כל ההורים – ללא יוצא מן הכלל – הכריחו את ילדיהם להמשיך את דרכם ולמהר לאן שהלכו.

לאחר 45 דקות, הכנר המשיך לנגן ללא הפסקה. ששה אנשים בלבד עצרו להאזין לו למשך זמן קצר. כ – 20 איש נתנו לו כסף אבל המשיכו ללכת בקצב הרגיל שלהם. הכנר אסף בסך הכול 32$.

לאחר שעה, הכנר סיים לנגן ושקט שרר במקום. אף אחד לא הבחין בכך ולא מחא כפיים. הוא לא קיבל כל הוקרה.

אף אחד לא ידע, שהכנר היה ג'ושוע בל, אחד המוזיקאים הגדולים בעולם. הוא ניגן את אחת היצירות המורכבות ביותר שנכתבו אי פעם, עם כינור ששוויו 3.5 מיליון דולר. יומיים לפני כן, ג'ושוע בל מילא אולם בבוסטון, עבור מחיר ממוצע של 100$ לכרטיס – בתמורה לאותו קונצרט בדיוק.

זהו סיפור אמיתי. האירוע בתחנת הרכבת, בו השתתף ג'ושוע בל כאדם אנונימי, אורגן על ידי הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי בנושאי הבחנה ותפיסה, נקודת מבט, טעם אישי וסדרי עדיפויות של בני אדם.

1. מה גורם לנו להבחין? ומה גורם לנו לא להבחין באמת שמתגלה בפנינו?
2. אם הבחנו באמת – האם אנחנו עוצרים רגע כדי להעריך אותה?
3. למה,כדי להעריך משהו או מישהו אנחנו צריכים כותרות, כיבודים וכו'?

אם אין לנו רגע אחד כדי לעצור ולהקשיב למוזיקאי הגדול ביותר בעולם, מנגן את היצירות הטובות ביותר שנכתבו אי פעם, עם אחד הכלים היפים ביותר שנעשו אי פעם… כמה דברים אחרים אנו מפספסים במרוץ החיים?