נחום ידיד, 26.10.1938-17.8.2015, ב אלול תשע"ה

יהא זכרו ברוך

אבא,
אתה לא איש של מילים. אף פעם לא היית.
השיחות אתך תמיד היו תמציתיות וענייניות, ואיתי פעמים רבות הן הסתכמו פשוט ב"איתוש תיזהר". אתמול בערב הייתי בדרך אליך, לבקר אותך בבית חולים. אתה היית כבר כל כך חלש ורזה. כבר היה קשה לראות אותך וידענו שאתה סובל. אבל גם את הכאב סבלת בשקט.
היה לך שקט מיוחד. שקט של רואה ואינו נראה.
תמיד היית, תמיד ראית, תמיד ידעת. אבל עליך ידעו מעט מאוד. לא דיברת הרבה, לא אהבת לשתף, לא רצית שירחמו עליך.
באמצע הדרך נמרוד התקשר והודיע לי שזהו. אמא, נמרוד, נעמה ויפתח היו לצידך כשנשמת את נשימתך האחרונה. ופתאום הכל שקט, ריק, שונה, מוזר.
מצאנו ברכה שכתבנו לך לפני שבע שנים ליומולדת שבעים. אקריא כמה משפטים: "פעם, כשהיו אומרים לי על מישהו שהוא בן 30, הייתי אומר 'וואו איזה זקן'. היום, שכבר מזמן עברתי את 30, אני מסתכל על 70 השנים שלך, ואתה לא נראה לי זקן בכלל: אתה נראה טוב, מרגיש טוב ועושה מה שמתחשק לך. מספיק להסתכל מסביב כדי לראות שהספקת הרבה: משפחה אוהבת, אישה, ילדים, נכדים. הדמיון, היצירתיות והכישרון שבך יוצאים ומקיפים אותנו כל הזמן: שולחנות, כסאות, רהיטים, צעצועים, עגלות, גינה, תמונות, פסלים, וכל זאת אתה עושה באהבה ומקוריות מעוררת התפעלות והשתאות". ואכן, אבא, היצירה שלך, הייתה האמירה שלך.
בלי מילים אך עם כישרון אדיר ויצירתיות מופלאה אמרת ואהבת. הייתה לך נפש סוערת ומלאת אהבה אלינו, והייתה לך דרך ייחודית להביא את עצמך. האהבה הענקית שהייתה לך בשבילנו נאמרה ללא מילים. לא היית זקוק למילים או אפילו לחיבוק. פשוט היית כאן בשבילנו עם הדאגה האין סופית. והיו בך הומור וקסם של אמן. התקשורת הטובה ביותר הייתה בינך לבין הגינה והיצירות שלך. ליטפת אותם, נגעת ודיברת איתם בשפתכם המשותפת והלא נשמעת. שם מצאת רוגע ונחת.
כמה אהבת לשבת בחוץ בפינתך המיוחדת בגינה וליהנות מהשקט ומהיופי. תמיד אמרת שעם פינה כזאת אין סיבה לצאת מהבית. ועכשיו, כל כך קשה לרדת במדרגות העוברות בפינתך המיוחדת – ואתה לא שם.
ננסה לשמור על כל היופי הזה שכל כך אהבת וטיפחת ונזכור אותך גם דרך זה.
אבא – אתמול נעלמת לנו, אבל תמיד תישאר אתנו ומסביבנו: יצירותיך נמצאות בכל מקום. וכל יום בדיוק כמו שהיה עד עכשיו, נאכל על אחד מהשולחנות הרבים שעשית, נאיר את החדר במנורת קריאה ששיפצת ושנמצאת על שידה שמצאת באיזה פח והוספת לה נגיעה וליטוף ייחודיים. נמשיך להסתכל על התמונות ההומוריסטיות שתלויות בביתנו, שיש בהן תמיד אמירה כל כך חזקה של אהבה לחומר, ליצירה ולטבע. וילדינו ימשיכו לשחק באין ספור הרכבות והמשאיות שהכנת להם באהבה רבה.
אני יודע שאתה לא אוהב שמביעים רגשות בצורה מפורשת אבל תסלח לי אבא – אני אוהב אותך.
איתמר

כתבה אלה בת ה-9
לסבא,
אני מאוד עצובה שנפטרת.
אני מאוד מתגעגעת אליך, אני הייתי רוצה שתהיה בריא ושאף פעם לא תמות.
שאלה: למה תמיד הלכת עם בגדים ארוכים?

כתבה שי בת ה-5
סבא,
אני אוהבת אותך שהיית חי
אהבתי לטאטא את הנגרייה עם עמית
אהבתי להיות אתך ולשחק אתך
אהבתי לטייל אתך עם הקלאב-קאר
אהבתי לבוא אלייך ולשחק אתך
אני כבר עצובה שאתה מת.

כתבה עמית בת ה-8
לסבא,
אני אוהבת אותך מאוד, אני מתגעגעת אליך, אני מאוד עצובה שנפטרת.
אהבתי ללכת אתך לנגריה, ולעזור לך לשייף דברים ולהכניס מסמרים, ולדפוק עליהם עם פטיש ולטאטא את הנגרייה.
אהבתי לנסוע אתך בקלאב-קאר לרפת ולפרדס.
עצוב לי שסבתא תגור עכשיו לבד אבל אני מבטיחה לך שהיא תבוא אלינו הרבה, ואנחנו נעשה איתה הרבה כייף, וגם אני אבוא לישון הרבה אצל סבתא.
באהבה, הנכדה שלך.