ראיון עם סמדר זעירא, ערב פתיחת תערוכתה 'שתינו' בגלריה

 ורד: כמה זמן את מציירת?

סמדר: לפני שש עשרה שנה התחלתי להכין לעצמי תיק עבודות על מנת שיקבלו אותי ללימודי טיפול באמנות. גם במהלך הלימודים מסוג זה מציירים. אבל בעיקר כל מיני "תרגילים". אני יכולה להגיד שבעצם התחלתי לפני 7- 8 שנים, כשהתחלתי ללמוד אצל דפנה פריד, אבל הנושא בו אני עוסקת בתערוכה, ציורי הילדות שלי, מעיד שיצירה תמיד היתה קיימת בתוכי.

 ורד: איפה למדת לצייר?

סמדר: אף פעם לא באמת למדתי לצייר באופן שיטתי. כלומר: רישום/צבע/קומפוזיציה וכו'. המורה הראשונה היתה אסנת בן שלום, אצלה למדתי בשיעורי ערב, בכדי לעשות "תיק עבודות", בכדי להתקבל ללימודים. שם חוויתי לראשונה כמה ההתמודדות עם הרישום קשה לי. אני חושבת שיכולות להיות כל מיני סיבות לכך, אחת שקשורה אולי בליקוי בהבנה של מידות מרחקים וכ"ו. הסיבה השנייה שאיני פנויה להתבונן החוצה, אל האובייקט שמחוצה לי, ויש לי צורך גדול להתבונן פנימה. כלומר אני מציירת בעיקר מהבטן ולא מהראש. גם אופן הלמידה: אני צריכה לחוש את הדברים ולהתנסות בהם. המזל הגדול שלי שפגשתי את דפנה פריד, המורה שיילדה אצלי את הציור ואותך, ורד, שגידלת אותי. ושתיכן ידעתן לקבל אותי כמו שאני לעזור לי מהמקום שבו אני נמצאת.

 ורד: את מספרת שדפנה יילדה אצלך את הציור, למה הכוונה?

סמדר: כשהגעתי לדפנה פשוט לקחתי צבעים ודף והתחלתי לעבוד, מבלי לדעת מה אני רוצה ועושה. דפנה אפשרה לי לעבוד בחומרים ללא הנחייה פורמאלית. לא הייתי צריכה ללמוד רישום, להתבונן בציירי עבר ולעבור "תרגילים" שונים שדרכם לומדים לצייר. החדר שבו עבדנו היה מזמין, מפתה בחומרים ואיפשר ביטוי חופשי. מדפנה גם קיבלתי "אישור" לצייר בצבעי שמן – לא באופן מסורתי (צבע שבו ציירים מייצרים מעברים רכים ונפח), היכול לעמוד לרשותי גם כמי שסקרנית להתנסות בו.

 ורד: איך נולד הצורך ללכת ולהתבונן בציורי הילדות?

סמדר: בגלל הקושי להתמודד עם רישום פורמאלי, תמיד השרבוט והציור החופשי נשאר כלי הביטוי שלי (בעצם כולנו מתחילים ככה – כל ילד יודע לצייר). לפני כארבע שנים, כשנאלצנו לפנות את הסטודיו המיתולוגי של אמא שלי, מצאתי אוצר. האוצר כלל אוסף עצום של ציורי ילדות שלי, שאמא שלי שמרה בעבורי. הגילוי היה מרגש מאוד, וחיבר אותי אחרי שנים לילדה המציירת שהייתי. חיבר לאמא – היוצרת, ולבית בו גדלתי. כשהבאתי את הציורים לסטודיו, החלו לנבוט הציורים לתערוכה.

 ורד: ספרי לי על אותה ילדה מציירת?

סמדר: אין לי זיכרון שאני מציירת כילדה. הזיכרון הראשון הקשור ביצירה שאני זוכרת הוא בבית הקטן בשכונה שנקראה "מן העיר לכפר". אמא נהגה להכין מודעות ללוח המודעות של הקיבוץ, ואני זוכרת את עצמי יושבת על הרצפה מוקסמת ומלקטת ניירות צבעוניים.

 ורד: כלומר גדלת בבית שהיתה בו יצירה?

סמדר: אני חושבת שההורים שלי, שני אסתטיקנים, כל אחד בתחומו, הם המורים הראשונים שלי, תוך עשייה אישית וביקורתית. על הנוף הקיבוצי שטופח בידי אבא, ודרך היצירה השוטפת של אמא בסטודיו, היצירה והכמיהה לאסתטיקה תמיד עטפה אותנו. בפועל אמא גם היתה המורה שלי לציור בבית הספר היסודי. בציורים שלי בתקופה מסוימת ניכרת השפעה רבה של אמא כיוצרת. חלק מתהליך ההתגבשות של הציור שלי היה לנסות ולהיפרד מן התבנית שנטבעה בי מילדות (כהשפעה סביבתית) לבין מרחב אסתטי מסוג אחר.

 ורד: מי היא אותה ילדה מציירת היום?

סמדר: היום ברור לי מאוד שלצייר זה צורך פנימי, אני ממש חייבת להיות במגע עם חומרים, צבע וצורה. ולאפשר לעצמי להיות לא תמיד בצד המטפל, אלא לחוות את האני היוצר בעצמי, כשפה נוספת בעולם.

 התערוכה נפתחת בשבת 2/3/2013 בגלריה, ותהיה פתוחה במהלך חודש מרץ.

הזמנה סמדר זעירא 10.2.13 (1)