ההודעה מרשויות הביטאון נחתה בווטסאפ שלי כמו עורב בליל סערה – מישהו שם חושב שאני האיש המתאים לפצח את אחת החידות הישנות של המקום שלנו, מסתבר.

בכל ישוב קטן או נידח יש אותם – האנשים שהם מצד אחד חלק מהמציאות היומיומית, הרגילה לכאורה – ומצד שני יש להם את המבט החודר, עין לטושה לצד האחר, הנסתר, שרובנו עיוורים אליו.

הסובייקט, חבר ילדות, נקט כצפוי בתמרוני חמיקה בחסות מגפת השפעת – אבל בסוף נדחק אל הפינה וסיכמנו על כוס תה במבצר הסודי שלו, מרתפי הארכיון.
במפתיע, ולטובת הדדליין שגם ככה איים לחלוף, הוא הבליח בפאב המקומי כבר בערב חמישי (המלצה חמה ! בחסות כנופיית לנג-מירון, המקום פורח לאחרונה ומושך אף את העופות המשונים ביותר בלול), מה שאיפשר לנו להתחיל את הראיון מוקדם מהצפוי –
קבלו אם כן, לרגל התערוכה החדשה שלו בגלריה, את יריב אמיתי – ה'אח המלומד' הפרטי שלנו.
למרבה המזל, אדי הוויסקי שמזגו פרנסי המקום הותירו עדיין פינה צלולה יחסית וזכרתי ללחוץ על כפתור ההקלטה בדיוק כשיריב מתחיל לדבר על התערוכה החדשה שלו. "אני מאוד מתרגש," הוא הודה, "שני השותפים שלי, אחד מהם כבר סוגר עכשיו את התערוכה בעין חרוד… הם כל הזמן בעשייה. אני נהנה ממה שקורה, או כרגע לא כל כך קורה, ומזכיר לעצמי שזו לא פעם ראשונה."

שאלתי אותו אם הוא בעצם מרגיש כמו אמן צעיר, שעושה את צעדיו הראשונים בעולם האמנות.

יריב: לגמרי… למרות שהצגתי כבר בגלריה, עם ההגדות של פסח…

אנחנו נזכרים ביחד במעלותיהם, ובמיוחד במגרעותיהם של חלק מהאמנים שהשתתפו באותה תערוכה, וההשפעה שהיתה להם על בריאותה הנפשית של מנהלת הגלריה.

משם אנחנו מגיעים להיסטוריה סודית אחרת – בשנות ה-90 היה יריב חבר בקבוצת קומיקס מחתרתי שהוציאה את המגזין "סטיות של פינגווינים". (בנקודה הזו, אני טועה ומבלבל לרגע את השם עם קבוצת הקומיקס המתחרה "אקטוס טרגיקוס" ומקבל מיד שיעור מאלף).

יריב: לא… אקטוס זה היה המורים שלי (ירמי פינקוס, רותי מודן). זה היה בעיקר ניסיון להסתכל על גרמניה ולהגיד ככה אנחנו רוצים להיות, לעשות דברים נורא אינטליגנטיים וגרמניים, וזה מה שהם דפקו לנו לראש בכיתה – שאם אתה לא עושה את זה, אין לך מה לחפש במקצוע. אם אתה לא יוצר קומיקסים אירופאים ומהורהרים על חיים אורבניים, לך כבר תמכור דולרים, לך תהיה שוטר.

הסיפור מתגלגל לאספן אמנות, ולספר שעוד ילווה אותנו בהמשך הכתבה:

יריב: …הוא נורא נחמד, הוא השיג לי ספר נדיר בנדירים – הוא ראה אצלי חומרים מ"סטיות של פינגווינים", הוא ראה את החומרים אלו, ואמר לי "אני אספן, אני רוצה את מה שיש לך, אבל (לתת) כסף לא כל כך בא לי… יש משהו בעולם הזה שהיית רוצה בבעלותך?" אמרתי לו, אני לא יודע אם שמעת אי פעם, אבל יצא בעברית ספר שנקרא "נקרונומיקון"… אז הוא אמר לי "את שלי אתה לא תקבל, כי הוא עם הקדשה – אבל אני יודע איך להשיג אותו".

יואב: זה לא הספר (הפיקטיבי) מהסיפורים של לאבקראפט? מה זאת אומרת, יצא בעברית? הספר הזה הוא פיקציה, הוא לא קיים באמת…

יריב: הוא יצא בעברית, ב-2005.

יואב: אבל מה התוכן שלו?

יריב: התוכן שלו מדהים. הסיפור של הנקרונומיקון זה בדיחה מתגלגלת שרצה כבר עשרות שנים, שמקורה באמת אצל לאבקראפט בשנות ה-20, אבל מתישהו מישהו החליט, כנראה שהראשון הוא משנות ה-70 באיטליה, שכדאי לכתוב אחד אמיתי. זה נקרא נקרונומיקון של סימון, לא קראתי את זה אף פעם. באיזה קבוצה נתקעתי באספן, שהוא נדהם שיש את זה בעברית, הוא אוסף גרסאות ומשווה ביניהן…

(למי שלא מכיר: הנקרונומיקון הוא "ספר הצללים" המקולל שמופיע בסיפוריו של הסופר ה.פ. לאבקראפט – אבי ז'אנר האימה הקוסמית – מדריך עתיק ופסאודו-היסטורי לזימון כוחות אפלים שדנים את הקורא בהם לטירוף מוחלט. י.מ)

יואב: ומי כתב אותו ?

יריב: זה לא יודעים.

יואב : עכשיו זה קצת מדאיג אותי, אולי אני לא רוצה לקרוא את זה.

יריב: כתוב שם שאין זכויות יוצרים על הטקסט, ומי שיעתיק וישנן את הטקסט, שיהיה לו בכיף, אבל שיחכה ש… אגב –  לאבקראפט כותב במקור, שאותו אל שחיתות נורא המדבר עם הכותב לכאורה, שהוא ערבי בן המאה ה-11, מבגדד או מדמשק, הוא אומר לו : ״יום אחד יתרגמו את מילותיך ללטינית״  – וזה כאילו תרגום של איזה ורוס אחד, איזה רומאי, שלא היה קיים כמובן, אחר כך יתורגם לאנגלית על ידי ג'ון די, איזשהו מיסטיקן בריטי מהמאה ה-16, שלא תרגם שום דבר שקשור לזה, אבל לאבקראפט הכניס את השם שלו..
ואז בסוף הוא אומר – ויום אחד יתרגמו אותך אל יהוד – ככה במקור – לשפתם, ואז יבוא סופו של העולם…

בנקודה הזו, יריב נאלץ להרגיע אותי שמאז התרגום עברו כבר יותר מ20 שנה ובינתיים ״הכל בסדר״, אמירה שעליה אני כמובן מזדרז לערער תוך מבט חטוף לשמיים. כך או כך האלכוהול הכריע אותנו, את ההמשך קבענו לשבת.

ואם הגעתם עד פה, ולפני שנמשיך, אזהרה חשובה ! כתבה זו, כמו אותו ספר מיתולוגי ואולי פיקטיבי שהוזכר, היא בעצמה מבט לצד ההוא, האחר  – הקריאה על אחריותכם! אם תגיעו לסוף הטקסט הזה שפויים, ייתכן שלעולם לא תסתכלו שוב על קליפת עץ, סלע בזלת או קוץ תמים לכאורה באותו האופן.

בגלריה

מצוידים במחברת ורשמקול, התכנסנו בגלריה להמשיך את הראיון בתוך אובך צהבהב אפוקליפטי, כיאה לנושאים שבהם אנו עוסקים כאן,

יואב: היה לי את הרעיון, בגלל שאנחנו שנינו לא כל כך מקצועיים בעסק הזה – קודם כל לעשות כאן שיחה חופשית, ודבר שני, ליצור מפה. לקחת את הקוראים  שלנו מהקיבוץ, למפות את כל ההקשרים של העבודות שלך בצורה כמעט גרפית כזו …

יריב: וואי, פתאום עולה לי משהו בראש, כי שני הכותבים שאני מאוד מושפע מהם, אחד זה אומברטו אקו והשני זה ה.פ. לאבקראפט, שניהם עסקו במיפוי המון פעמים. ונגיד ב"באודולינו" של אקו — זה רומן שבו חבורה יוצאת לחפש ארץ אגדית — אני חושב שאחד מהאיורים פה בכניסה מתייחס לסקיופוד (יצור מיתולוגי בעל רגל אחת ענקית שמשמשת לו כשמשייה) ששוכב על הגב. והארץ הזו שהם מחפשים כבר מוזכרת באיזשהו מסמך מזויף מהמאה ה-11, סיפור אמיתי לגמרי, שכאילו נכתב על ידי אדם בשם "הכומר יוחנן", שהוא שליט של איזושהי מדינה…

יואב: זה באפריקה, נכון?

יריב: בהתחלה זה היה באפריקה, אחרי זה הטקסט נדד למזרח הרחוק, כפי שקוראים לזה.

יואב: מה שחשוב שזה יהיה במקום רחוק, שלא רואים.

יריב: בדיוק, בדיוק. וארצו של הכומר יוחנן מתוארת, אתה יודע, כמקום הכי טוב, הכי עשיר, הכי חיובי, הכי טהור מכל הבחינות, ושולט בו אדם שהוא התגלמות הצדק והענווה, והוא כאילו מזמין את הקיסר של האימפריה הרומית בעצם לחבור אליו. והם יוצאים שם איזו חבורה הזויה למצוא את הארץ הזו, ומוצאים אותה, אבל היא לא בדיוק מה שתואר בספרים….
ומצד שני,לאבקראפט  שהוא פעל בעיקר בראשית המאה ה-20, מתאר בעיקר בעקבות תגליות כמו המיפוי של הקוטב הדרומי וההגעה לשם. הוא תיאר ארצות נסתרות באנטרקטיקה, יבשות ששקעו… הוא מאוד עוסק בגיאוגרפיה של כדור הארץ, בגיאוגרפיה הנסתרת של כדור הארץ.

יואב: זה לא סתם גיאוגרפיה. זה ארצות שהן כאילו גלויות לעין, אנחנו יודעים איפה הן, אבל יש בהן את הדברים שאנחנו לא רואים.

יריב: כן. יש לאקו ספר שנקרא "תולדות האגדות", שזו אנציקלופדיה של כל המקומות הלא קיימים שהוזכרו בטקסטים קאנוניים – שנגרילה, דרך גן העדן הארצי, היבשות של לאבקראפט ועוד כהנה וכהנה.

יואב: השאלה היא שגם אנחנו כאן חוקרים ארץ נסתרת כזו — ההשפעות על העבודות שלך. לאבקראפט, הילדות שלנו, הארכיון… אלו מקומות יומיומיים לכאורה, אבל יש בהם משהו נסתר.

יריב: מה שנסתר ולא גלוי לעין אולי זה החיבור ביניהם. זה נכון.

יואב: אז אם נצייר מפה, כדי לחבר את כל המקומות האלו, כיוון שאתה צייר במקצועך –

יריב: באמת יש לי איזושהי קריקטורה שבה אני מחבר את דודו גבע עם לאבקראפט.

בשלב הזה עשינו הפסקה קצרה בראיון , כיוון שהאמן נחטף לסיור גלריה עם מספר מבקרים.

בסיור עצמו, מול אחת העבודות, צף לרגע רובד האפל יותר. העבודה מבוססת על תצלום ארכיוני – קבוצת אנשי קיבוץ, בבגדי חורף, עומדים על גבעה ומביטים לכיוון מזרח. אף אחד כבר לא יודע מה הטקס שנערך שם. הארכיונאית ניסתה לברר, שאלה את מי שנותר מהדור הראשון – אף אחד לא יכול היה לעזור. התעלומה נשארה פתוחה, ויריב הדביק על התצלום, בטכניקת הקולאז' שלו, דמויות מפלצתיות שמציצות מבין האנשים העומדים שם. כאילו הן תמיד היו שם, רק שאף אחד לא צילם אותן.

בשיחה שנרקמה מול העבודה, יריב אומר שבארכיון הקיבוץ הוא נתקל בעדויות לקהילה שעבדה כוח עליון שלא היה בדיוק אל, אבל קיים לגמרי במציאות שלהם. הוא מספר על חברה, ניצולת שואה, שעזבה את הקיבוץ לאוסטרליה – ועל הקושי, האטימות, של הקהילה סביב העזיבה הזו. האידיאולוגיה הפכה אותם לאנשים קשים, עציים.

כמו בעיירה אינסמאות' של לאבקראפט, התושבים  נטמעו עם יצורי מעמקים ולאט-לאט הפכו דגיים ודוחים. וכאן, אנשי הקיבוץ "מתעצים" – מפתחים קליפות של עץ. מי שעובד כוח גדול ממנו מקבל לאט-לאט את התכונות שלו. ומי שלא התאים נדחק החוצה ונעלם מהסיפור הרשמי, בדיוק כפי שהתרבות ה"אלדריץ'", המוזרה והקדומה, נדחקה ונעלמה מאירלנד כשהנצרות הגיעה.

הדימויים האלה לא נשארו רק ברמה של מטאפורה. בעבודות אחרות שתלויות בגלריה, יריב עובד ישירות עם הטבע של המקום – צמחי אלוורה שמזיק פגע בהם ונשארו לעמוד, גזרי עצים, קליפות. הוא מוצא בהם גולגולות, זרועות של תמנון, דימויים שבדרך כלל אתה מצפה למצוא בכרזה של סרט זוועה — רק שפה הם צומחים מהדשא ליד חדר האוכל. יריב שותל אותם בתוך העבודות כאילו הם סימנים של תרבות קדמונית, שורשים שמפעפעים מתחת לקרקע ושולחים יונקות למעלה. אתה רק צריך לדעת לאן להסתכל.

בסוף הסיור, אני מוזג עוד כוסית לחיזוק, וממשיך בראיון:

יואב: בוא נדבר על הילדות. זה אולי הדבר הכי משותף לכולנו כאן.

יריב: זה קודם כל דודו גבע, קורט הלבריטר (Halbritter), והתלהבות מדברים שהם לא מהמציאות שלנו. לראות דברים שלא היו קיימים, היגיון אבסורדי שאתה לא חווה במציאות היומיומית.

יואב: בילדות שלנו היו ההשפעות החיצוניות, אבל היה גם משהו מקומי מאוד. כדי להבין "עיירה קטנה", לא משנה אם זה בניו-אינגלנד או כאן, אתה צריך לגדול באחת כזו.

יריב: נכון. כדי להעריך טרקטורים, אתה צריך לראות אותם בילדות. יש לי זיכרון מהגן: משאית עם תופים ענקיים של צינורות שפורסת אותם. עף לי השכל מזה. רציתי שהמשאית תהיה שלי, אבל כילד אתה לא יכול להיות בעלים של משאית – אז אתה מצייר אותה. ככה אתה לוקח עליה בעלות, משמר אותה.

יואב: נחזור למה שאמרת לי בפאב – ששני השדונים שמציצים מאחורי האבן בציור שלך, אלו בעצם אתה ואח שלך?

יריב: במידה מסוימת, כן. זו ילדות לא מפוקחת. רוב החיים שלנו לא עברו תחת השגחה הורית צמודה. היינו צריכים לייצר לעצמנו גם את ההרפתקה וגם את הביטחון מהמעט שיש. לפעמים סלע גדול הוא אטרקציה.

יואב: הגייזר ההוא ליד איפה שסלע הבזלת נמצא היום – צינור הקיטור המיתולוגי שפרץ פעם מהדשא מתחת למרפאת השיניים – היה בזיכרון שלי כמו דרקון.

יריב: זה בדיוק זה – למצוא את הקסם בפינות. המציאות הדלה והצנועה של הקיבוץ בשנות ה-70 וה-80 דחפה אותך לדמיין את מה שאין.

יואב: אם נצייר את זה במפה תחת "קיבוץ – ילדות", איזה סמל נבחר? מגדל מים? שדה וטרקטור?

יריב: שדה וטרקטור חורש זה סמל חזק. היינו הולכים לראות את המהדק של הכותנה עובר, זה היה סוג של פלא, מכונות מוזרות שמתנדבים מפעילים.

יואב: נוסיף לזה את דודו גבע והלבריטר שהגיחו לעולמנו. ההורים שחררו אותנו לקנות את הספרים האלו ב"יום הספר", למרות התכנים הפרועים שהיו בהם…

יריב: ספר זה ספר — יותר טוב מכדורגל. אני לא חושב שאימא שלי ידעה אי פעם איזה תכנים היו שם בפנים

יואב: הארכיון הוא גם תחנה חשובה. הוא קרוב לקיבוץ, אבל הוא מייצג עבר רחוק.

יריב: הארכיון נותן מבט על הילדות שלי וגם על הילדות של אלו שהיו כאן לפנינו. הדימוי שלו במפה צריך להיות זכוכית מגדלת – מקום שבו דברים קטנים ונידחים מההיסטוריה נחשפים ופתאום מקבלים משמעות עמוקה.

יואב: ואולי נצייר את הארכיון במפה כמנזר מימי הביניים?

יריב: לגמרי. אני מאוד נמשך לדימוי של 'האח המאייר' מ'שם הוורד' – אותו נזיר-אמן שמחבר בין דברים לא הגיוניים ומגלגל מחשבות 'לא טהורות' בשולי הטקסטים הקנוניים. בארכיון הקיבוץ יש את החומר הרשמי, אבל יש גם את ה'אוף-דה-רקורד', את הרכילות והגוזמאות. הגוזמאי הוא אבן בסיס כאן.
קח את הצריף לכימיה, למשל, שהרסו לא מזמן…

יואב: הצריף הזה נבלע על ידי שיח ענקי. זה מטורף, יער שפשוט בולע בניין. משהו שלא קורה אפילו בסיפורים. היית נכנס לתוך השיח ופתאום מגלה שם עולם, סירות עגולות…

יריב: וזה בדיוק מה שמעיף לי את הדמיון! אלו החומרים שמדליקים אותי. אני רואה משהו, וכבר מלביש עליו סיפור שלם. הרבה מהציורים שלי מלווים בטקסטים כאילו הם מתוך "יומן משק" ישן. למשל: "יוסף מבקש כעת שנכנה אותם לא יצורים אלא ברואים…" זה כל מה שנשאר – שברים של רמזים על קהילה שנעלמה ולא התאימה לשום מציאות נורמלית.

יואב: ואיך לאבקראפט נכנס לזה?

יריב: אני מאוד מתחבר לאישיות שלו – אדם מסוגר ורדוף. הוא לא בא לעשות ספרות גבוהה, הוא בא לתאר את הפסיכוזות והחרדות העצומות שלו. הוא מתחבר לכל מה שאלטרנטיבי ושולי. הוא כותב על קהילות קטנות ומסוגרות עם היסטוריה פנימית – וזה הרי מאוד מזכיר קיבוץ. אצולה כפרית ומנוונת עם חוקים ושפה משלה, ודברים שלא מדברים עליהם. ואני, כמו הסטודנט מהסיפורים שלו, מטייל במקום הזה ונחשף בפליאה או בחרדה לסודות שלו.

יואב: אז נצייר אותו כאי בגיאוגרפיה שלנו? ויש לי בשבילך עוד ארץ אחת – ארץ ה"דארק אייטיז" (Dark 80s). אני רואה את הדברים שאתה מעלה בפייסבוק מסצנת המסיבות הזו…

יריב: זה התחיל לפני 11 שנה בערך, כשעינב רצתה קצת לצאת. מצאתי את עצמי פתאום בשלוש וחצי בלילה במרתף בתל אביב, נהנה כמו שלא נהניתי שנים. שם הכרתי את האנשים בסצנה. גיליתי אנשים שבגיל 50 ואפילו 60 עדיין שומרים על הילד שבהם. הם הכי נורמטיביים ביום – אחיות, מתכנתים – אבל בלילה יש להם מקום להמון פנטזיה, תלבושות ולוקיישנים.

יואב: מה שמעניין בדארק אייטיז זה שבאיחור של עשורים, דווקא הדברים ה"דחויים" והלא-מיינסטרימיים של פעם הפכו לקנון אלטרנטיבי חזק.

יריב: נכון. כשכולם סביבנו שמעו לד זפלין כי זה נחשב קנון, אני תמיד חיפשתי משהו שאני יכול להתחבר אליו באופן אישי. משהו אלטרנטיבי, קצת מבודח, תיאטרלי וקרקסי – כמו אליס קופר או "מופע הקולנוע של רוקי" . תמיד הלכתי אחרי דברים שיכולתי לאמץ כי הם לא היו של כולם והרוב לא רצו לגעת בהם.

יואב: איך נצייר את זה במפה? המקום הזה חייב להיות עיר, לא? הרי שם מתרכזים הפנקיסטים והלובשי שחורים.

יריב: יש בזה משהו עירוני, אבל זה יכול להיות גם כמו החבורה שמתכנסת ב"מחששה" בבית הספר בחוף כרמל. הרי בחברה הקיבוצית שלנו – או שאתה בטרקטורים או שאתה לא קיים. אז מי שלא שם, מיד מזהה את הדומים לו ממושבים וקיבוצים אחרים באזור. תמיד הייתי ב"ארץ האלטרנטיבה" – איפה שאני לא הולך, אני תמיד מחפש את השונה והזר והנסתר והלא-מדובר.

יואב: זה ממש מחזיר אותנו לציטוט מה"מומינים" – על הזר והנסתר, כשהם יושבים במדורת החורף שלהם. אני זוכר את זה משם.

יריב: לגמרי! "ספר המסעות של מומינאבא" הוא אחד הספרים הכי משפיעים עליי. זה מתחבר בדיוק לחיפוש הזה.

יואב: כן, אבל זה ספר שמשום מה לא היה זמין ומוכר בילדותנו. מתי קראת אותו?

יריב: קראתי אותו כילד. הוא תורגם לעברית, אבל פשוט לא היה נפוץ. עד היום אני רואה אותו מדי פעם צץ בקבוצות של ספרי יד שנייה. הוא הספר הכי מוזר מכולם. יש את "עמק החיות המוזרות" וכל אלה, אבל הוא…תמיד זו "ארץ האלטרנטיבה". לאיפה שאני לא הולך, אני מחפש את השונה, הזר, הנסתר והלא-מדובר.
ויש הרבה כאלה. קח למשל גם את הספרים של לאבקראפט – רק סוף-סוף, בשנים האחרונות, התחילו לתרגם אותו לעברית בצורה קצת יותר מסודרת. אבל עדיין, יש ספרים שלו שאני יודע שכנראה לא יתורגמו

יואב: כן, למרות שהוא לא יותר מוזר מהספר הזה – – כשמומינטרול הלך לישון וקם באמצע החורף .

יריב: משם זה הציטוט שלך, הלא מודע – על הזר והנסתר. וואלה, והיה גם את "עמק שומאיש", אתה זוכר?

יואב: עמק שומאיש של כל "החיות הנכחדות".

יריב: כן. הזר והנסתר  – והנכחד.

יואב: אבל מה הדימוי של הארץ הזאת, ואיפה היא יושבת אצלך? איפה היא ממוקמת?

יריב: היא יושבת בכל מקום. מתחת לשולחן, בתוך מגירה שלא מצליחים לסגור.

יואב: ב-Underworld. אתה עכשיו מאלץ אותי לדמיין מפה תלת ממדית

יריב: כן, כן, אנחנו קופצים לתוך "הארץ החלולה". יש איזה סיפור, איזה דו"ח של איזה קפטן או טייס בשנות ה-30, נדמה לי, שטס מעל אנטארקטיקה וקצת הלך לאיבוד. הוא מתאר שהוא מצא בתוך האדמה ארץ שלמה, ירוקה, והוא נותן דו"ח ממש מפורט.

יואב: כמו ז'ול ורן, "מסע אל בטן האדמה".

יריב: ועד היום כל מיני חובבי קונספירציות נשענים על הדו"ח הזה כהוכחה לארץ החלולה.. ואת החבורה של לאבקראפט זה הדליק לגמרי, הדו"ח הזה. וקלארק אשטון סמית' כתב את המיתוסים של "ארבוריה" (Arboria), שתורגמו לעברית גם. זה הכל דו"ח מפורט. 

יואב: זה מה שאתה אומר. יש לך אינטרסים.

יריב: אני אוהב את הגישה הזו שאומברטו אקו, למשל, מציג ב"שם הוורד". הוא נותן שם דוגמה טובה: לפי האמונה הקדומה, הדרך היחידה לחתוך יהלום היא בעזרת דם של תייש. בא המלומד רוג'ר בייקון ובדק את העניין, וגילה שאי אפשר לחתוך יהלומים עם דם של תייש. אבל בא אקו ואומר…

יואב: בואו לא נזלזל.

יריב: בדיוק. יכול להיות שהיה איזשהו הקשר קדמון באמת ליהלומים ולדם של תייש, אבל ההקשר נעלם לאורך השנים וזה מה שנשאר לנו – איזושהי אמונה לא מעשית. אבל אולי הייתה לזה משמעות לפני אלף שנה. אז אם יש דברים שאנחנו רואים אותם היום והם נראים לנו לא קשורים לכלום, מה שחשוב זה הסיפור. זה כבר לא הפרטים המציאותיים, מה שחשוב זו הגוזמה.

יואב: כן, ברור. זה מה שהופך את החיים למעניינים. זו אמנות, בעצם. התפקיד של אמנות הוא לא לעזור לך לחתוך יהלומים.

יריב: נכון. זה לספר סיפור דמיוני שיעשיר לך את הדמיון ויגרום לך לחשוב – אולי באמת היה איזה קשר שאני יכול רק לשער את הטיב שלו. ואותו דבר לגבי הטקס הלא-מזוהה ההוא. מה הם עשו שם לעזאזל? לא יודעים, ואנחנו גם לא נדע. דן שגיא יגיד ככה, ויפתח (לב רון) יגיד ככה, ושניהם לא היו שם. אתה מצייר, אתה מנחש.

יואב: כל מקרה, נשאר לנו סרטון או צילום בלי הסבר – אז בואו נמציא לו אחד. ראינו למשל את קוביית השיש הזאת בחדר אוכל למטה, שאנחנו לא יודעים למה היא שם.

יריב: זה "הטרור של קוביית השיש". לא היה לזה שום הסבר. הארכיטקט תקע שם את הדבר הזה, אז מה? נשאיר את זה ככה? לא נספר סיפור טוב?

יואב: קודם כל, הייתה לזה פונקציה, לא? אנחנו עכשיו ששים להמציא הסבר דמיוני, אבל כילדים היינו חוזרים מבית הספר וזורקים שם את התיקים.

יריב: נכון, אבל זו לא הייתה הפונקציה המקורית של זה. גם המתנדבים אהבו לרבוץ על זה כשהפאב היה פתוח. אבל זה לא המקור.

יואב: מי יודע איזה מעשים נעשו שם על השיש הזה. יש לנו משהו שאין לו שום הסבר, אז בואו ניתן לו הסבר, כי משעמם לנו פה בקיבוץ, לא קורה פה הרבה.

יריב: אתה יודע, אני מציע שבכתבה אנחנו נשלח את כל הקוראים הנאמנים לברר מה קורה ב"יד שנייה" (שם נמצאת הקובייה היום).

יואב: הבעיה שהם יבואו אליי אחר כך בטענות. הבנות מהיד-שנייה יתמרמרו, הן בטח שמות שם בגדים על הקובייה.

יריב: אני לחלוטין חושב שאם אתה קונה משהו ביד שנייה והוא רדוף  או מורעל, דבק בך משהו. אתה יושב מחוץ לבית בשעות אחר הצהריים ותולש את יונקות השורשים הזעירות שצומחות לך מכפות הרגליים. 

בשלב הזה, מתוך חשש אמיתי לשלוות הקוראים ולשלום העסקים בקיבוץ, בחרתי לקטוע את השיחה – אך כולי תקווה שההצצה שקיבלתם כאן לעולם המוזר הרוחש מתחת לדשאים הירוקים שלנו הותירה אתכם שפויים (יחסית) ובעיקר סקרנים. ולמי שנותר אחוז בבולמוס לידע נוסף ולאותן אמיתות שמוטב להן שיישארו חבויות – את יריב תמצאו תמיד במחשכי הארכיון, מוכן לדלות עבורכם אינסוף סיפורים דומים, מחכימים ומבדחים, על הארצות הנסתרות שמתחת ומעבר לשבילים המוכרים.

---