אח שלי שעורך את העלון שאתם מחזיקים, מבוגר ממני ב-15 שנים (זה לא מעט (יש בינינו שני אחים נוספים) אבל בואו נודה, גם לא המון) והוא אוהב לתאר באופן ציורי את ילדותו באוזני, כאילו התרחשה בימי הביניים.

לפי תיאוריו הם היו עניים, מסביבם רק טבע פראי, בחדר האוכל הגישו אוכל שכבר לא קיים בימינו, חברת הילדים היתה נטושה מפיקוח ודאגת מבוגר אחראי וכל איש במשק היה דמות ציורית מאגדות האחים גרים. הוא מתאר את כל זה בעיניים נוצצות וזו לא התמסכנות – להיפך. יש שם געגוע עמוק למשהו שכבר לא יכול לחזור. אני לא מתווכחת. חלק מזה מבוסס על תחושות ואיתן, כידוע, אין להתווכח.

אני נולדתי בתחילת האייטיז: טלוויזיה צבעונית בכל בית, לינה משפחתית חמה ולאבא שלנו אפילו היה רכב צמוד. (תירגעו, הוא היה שוטר ולא יכול היה להעביר את האריקה המשטרתית לסידור רכב בתום יום העבודה).

ובכל זאת, על אף הקידמה אליה נולדתי, הרי שהמקום הכי צבעוני בילדותי היה מחסן התחפושות.

זה היה שער הנפתח לימים ספורים רק פעם בשנה ובחיים לא ראיתי מקום כה קסום וצבעוני. כל כיתה היתה מוזמנת לשם ביום ובשעה מסויימת, היה שם צפוף מאוד ומעבר לכך, ענת והמטפלות רצו לתת לכל אחד ואחת את תשומת הלב והעזרה בבחירת התחפושת המתאימה. לאורך השנים הגחתי משם כאינדיאנית וצועניה, פאנקיסטית ותינוקת.

לקראת כיתה ז' התחיל להתעורר בי FOMO* ואמא שלי, הנפלאה בא.נשים על פני כדור הארץ כולו, הבינה אותי ושיתפה פעולה עם התסריט לפיו, ביום בו כיתתי מוזמנת למחסן התחפושות  "יש לי משהו לעשות/מקום אחר להיות/ מחוייבות מסויימת" וכך הייתי הולכת למחסן לפני כולם, עם אמא ולא עם המטפלות ובני הכיתה ובוחרת לבד ובנחת.

(סליחה ענת.  זה היה חזק ממני ואני לא גאה בזה).

בתיכון הפכו התחפושות שלנו פרועות יותר וקצרות יותר. עד היום, בערבי פברואר קפואים, חברותיי ואני נזכרות במה שלבשנו אז ומצטמררות, אבל בגיל 16 לא קר כנראה.

אחרי הצבא נסעתי לבקר את אחי (אח אחר, 13 שנות הפרש) בניו יורק. ענת נתנה לי 200$ ואמרה: "תקני למחסן את הדברים הכי יפים ומטורפים שתראי. סומכת עליך".

זו היתה אחת מחוויות הקניה הכיפיות ביותר שהיו לי. הלכנו לחנויות בווילג' ובהארלם וקניתי שמלות שבחיים לא הייתי קונה או מודדת בסיטואציה אחרת וכאן –  בוודאי שמדדתי את כל הקניות. לקחתי את התפקיד ברצינות רבה.

בהמשך החיים עבדתי כמה פעמים עם ענת, בעת הפתיחה לפני פורים. המחסן כבר היה פתוח לאנשי העמק והסביבה וזה היה כל כך כיף להדריך אותם, לשמוע את ההתפעלות שלהם מהמלאי המיוחד שנאסף ונתפר במשך שנים ותמיד התרגשתי כשמישהו שאל סט מדי משטרה שאבא שלי הביא לשם.

והיום? מסתמן כי אנחנו כבר לא בימי הביניים וגם לא באייטיז.

לפני כמה שבועות, ביום האחרון בו היה המחסן פתוח, לא התאפקתי והפרתי את קדושת השנ"צ של שישי לטובת ביקור אחרון. מצאתי את ענת מחייכת ונמרצת (מודה – טיפה הופתעתי) ואת כל הפריטים ב-50 אחוזי הנחה לגח"אים.

הלכתי הלוך ושוב במעברים, ליקטתי כמה פריטי ווינטג' שווים מאוד "לימים רגילים" (יור וולקאם, רזי. תודי לי לי בגיל 16) וכמה תחפושות לילדים וגם לעצמנו.

אה – גם עסקתי במקביל בציתות לשיחה של שלושה תיכוניסטים שהסתובבו שם ולא מצאו את עצמם כלל וכלל. אחד מהם כל הזמן חזר ואמר "בואו נצא, יש פה ריח מוזר" ועל אף העזרה שהושטה להם, הם לא הצליחו להבין את העניין של להרכיב תחפושת ממספר אביזרים.

חשבתי לעצמי שבאמת היום נהוג לקנות תחפושת "בילט אין" ואין כבר את הכיף של לחטט וללקט אביזר מפה ומשם וליצור משהו ייחודי. כנראה שימי הביניים והאייטיז אכן חלפו ונגמרו. לא יודעת איך אבשר זאת לאחי הגדול.

עדכון: ניתן להגיע לרכישת פריטים בתיאום מראש עם ענת – 050-7233614

המחסן יהיה פתוח ללא צורך בתיאום מראש בימים שישי-שבת 22-23 באפריל בין השעות 10:00-17:00