מציאות אלטרנטיבית א'

יום ראשון היה יום גשום. הפקק הרגיל מהכלבולית הזדחל באטיות לכיוון הגנים – מאז שאחרוני ההורים ויתרו על המדרכה החדשה שנדחקה לצד הכביש והחלו להסיע את הילדים לגן ברכב הפקק החמיר מאוד, אולם בניית שלב ג' של השכונה החדשה הפכה את האופציה הרגלית לבלתי אפשרית כמעט  – המדרכות עצמן הפכו למקומות חניה ארעיים עבור כ- 140 משפחות עם ילדים מהקיבוץ שמיהרו לשים את הילדים בגן ולצאת לעבוד בחוץ.

בנוסף, מקומות חניה "פרטיים" בתוך המגרשים שלצידי הכביש היוו איום מתמיד על ההולך על המדרכה. אמנם ילד היה יכול לדווש על אופניים לאורך המדרכות שנותרו ליד ה"שדרה הירוקה" לאורך חדר האוכל, אך חציית הכבישים המורחבים הייתה משימה שהצריכה ליווי מבוגר.

לצד הדרך, בגשם, ראינו את השכנים על המדרכה – נופפנו להם לשלום מהרכב הממוזג אך הם היו עסוקים בתמרון בין המכוניות החונות. לאחר שמצאנו סוף סוף חניה (אמנם חצי גלגל על המדרכה, אבל "זה רק ל3 דק'” כמו שאומר המשפט על הסטיקר שמופץ בכלבולית בימים אלו) מיהרנו לשים את הילדים בגן, ובדרך ראינו חידוש נוסף – הג'יפ של משפחת X הצליח לדלג  על מחסום המדרכה וחנה בין הגנים – כנראה מישהו ממהר מאוד לעבודה היום.  נפרדנו מהר מהילדים (בכל זאת, האוטו חונה לא יפה) ובשבע ורבע כבר היינו בכיכר בדרך לעבודה.

 מציאות אלטרנטיבית ב'

יום ראשון היה יום גשום. כיסיתי את העגלה בכיסוי המיוחד ויצאתי במדרכה המשולבת  (פעם קראו לזה כביש) דרך השדרה המרכזית של הקיבוץ אל אזור הגנים. בדרך פגשנו, כמו בכל בוקר, את השכנים עם ילדיהם. שיירה צבעונית של מטריות התגלגלה בגשם לכיוון הגנים. מדי פעם התפצלה הקבוצה לשניים כדי לאפשר מעבר לאופניים עמוסי ילדים או לרכב שנסע לאט – כנראה מישהו ממהר מאוד לעבודה היום. נפרדנו בנשיקה מהילדים, ועלינו לאוטו שחיכה מאתמול במגרש החניה שליד הגן. בשבע ורבע כבר היינו בכיכר בדרך לעבודה.

 האם המציאות העתידית המוצגת בפסקאות למעלה היא מגמתית (כן), מוגזמת (כנראה)  ומופרכת? אולי – אני הראשון להודות שאיני יודע – אולם הנקודות המרכזיות שאני רוצה להעלות הן :

1. גם המציאות היום היא תוצאה בלתי מתוכננת  של שנים של וויתורים ואלתורים. אולי מי שגר כאן התרגל טיפין טיפין  – אבל בני קיבוצים אחרים, או בנים שלא היו הרבה זמן בקיבוץ, בדרך כלל מזועזעים מהרגלי התנועה שלנו. כך שגם אם מציאות א' נראית היום מוגזמת, אין לדעת לאן יגלוש המצב, בעוד 10 שנים למשל, ללא מחשבה מהיסוד.
2. סבב הרחבת הכבישים הנוכחי הוא לדעתי פתרון לטווח קצר, שאמנם יסדיר (אולי) את החניה עבור אלו הנכנסים היום לקיבוץ, אך בטווח הארוך יעודד אנשים נוספים לנסוע ולחנות בקיבוץ מצד אחד, ומצד שני יקשה על אלו שכרגע בוחרים להשאיר את הרכב בחוץ ולנוע ברגל / קלנועיות / עגלות / אופניים (להלן "לא רכוב")  להמשיך להשתמש באלטרנטיבות אלו.
   טעימה מהתוצאות הצפויות אפשר לראות כבר היום, למשל בהרגל החדש לחנות על מדרכות בכבישים שהורחבו כבר – כך שמצבם של הלא רכובים הורע מאוד – שהרי המדרכה, בסבירות מסוימת, חסומה ,וגם קשה לרדת לכביש הרחב, שממילא "מיועד" כעת למכוניות בלבד, הנוסעות במהירות גבוהה יותר.
   בניגוד למצב בפרבר רגיל, בקיבוץ לעולם לא תהיה חניה צמודה מספקת לכולם – כך שבעיית החנייה על המדרכות היא לא רק בעיית אכיפה (שממילא אין אצלנו).
3. משיחות עם אנשים בקיבוץ אני מתרשם שהמצב איננו תוצאה של בחירה מודעת, אלא שרוב הציבור נגרר אחרי המציאות בשטח. להלן אנסה לפרט את מגוון הדעות שאני שומע ולהתייחס אליהן.

       ◦            "המתנגדים" 

                   ▪            "לא ידעתי שזה קורה – זה נורא… למה לא מתארגנים?”

       ◦            "מתנגדים, אבל …"  

                   ▪            "הרכבת כבר יצאה מהתחנה"  –  כל תהליך תכנוני הוא הפיך, ומוטב מוקדם מאשר מאוחר. אמנם זה לא נעים לראות כסף מתבזבז על הרס גינון והרחבת כביש, רק כדי להחזיר אחר כך את הגינון ולהצר את הכביש – אבל זה עדיף על חיים עם סידורי תנועה לא מתאימים, או ביטול מאולתר שמשאיר אותך עם הנזק הסביבתי (ע"ע חסימת הכביש המפורסמת ליד מרפאת שיניים).

                   ▪            "במילא חונים / נוסעים פה, אז גם אני" – ככל שנשמיד את הסיבות המעודדות אותנו לתנועה לא רכובה (כגון גינון ציבורי וקדימות להולכי רגל בכבישים וצמתים) יהיה יותר קשה לחזור לסגנון חיים זה מאוחר יותר.

                   ▪            “טבע האדם הוא שתהיה חניה צמודה לביתו" – ישנם מקומות רבים בעולם שמוכיחים שמשפט זה שגוי, וישנן גם דוגמאות מקיבוצים סמוכים (מעברות, המאוחד) .

       ◦            "המתכננים / מבצעים"

                   ▪            “התכניות עברו אישור במועצה / ו.תכנון וכו' ” – תהליכי התכנון בקיבוץ (לפחות עד העת האחרונה) התאפיינו ביכולת ביצוע גבוהה יחסית, אך גם בהעדר שיתוף מספק ובעיקר בהעדר תכנון לטווח ארוך. האם ישנה החלטה אסטרטגית שלכל בית תהיה חניה צמודה ותועדף תנועה רכובה בקיבוץ? ממה שידוע לי ההפך הוא הנכון.
אני סבור שכל תכנית עם השלכות אסטרטגיות צריכה להיות מפורסמת בתנאים הבאים (כפי שמקובל במקומות מתוקנים בעולם) :

• עם שילוט במקום הביצוע עצמו
• מספיק זמן מראש על מנת להתנגד בצורה אפקטיבית
• עם איורי תלת מימד הממחישים את התוצאה הסופית
• עם פירוט השיקולים שהובילו לבחירת התכנית, ואלטרנטיבות.

                   ▪            “זו דרישת רשויות המדינה" – כאמור יש מספיק דוגמאות נגדיות, ובוודאי שישוב הרוצה לשמר אורח חיים מיוחד יכול למצוא את הדרך לעשות זאת בתיאום עם הרשויות.

       ◦            "תומכי החניה הצמודה"

                   ▪            “אני מאמין שרכב צריך להיות צמוד לבית” – גם התומכים האדוקים ביותר בחניה פרטית ליד הבית צריכים להודות  שלא ניתן להסב את הקיבוץ לתנועת וחניית כל כלי הרכב בצמוד לכל הדירות. אלו העושים זאת היום נהנים ממצב ביניים בלתי יציב שבו הם בלבד עושים זאת – אולם אם כולם ינהגו כמותם אני סבור שיתחוור שהמחיר בסיכון, כיעור, עיכוב (חיפוש חניה, פקקים), וסכסוך (על מקומות חניה, או עקב חניה “לא חוקית”) איננו שווה את תוספת הנוחות.

                   ▪            “זכותי לחנות במגרש שלי / בכביש X / איפה שבא לי" – זכויות הפרט הן ללא ספק טיעון מכריע. אינני חושב שניתן לאכוף התנהגות על ציבור גדול ע"י חוקים, תקנות או חסימת כבישים ובוודאי שאינני רוצה להתערב במה שנתפס כרשות הפרט (כגון הזכות לחנות על הגינה של עצמך) – הייתי מעדיף שהפתרון יבוא מניסוח של קוד התנהגות שיאפשר גם חופש, אבל בעיקר יהווה בסיס לתכנון תשתיות ציבוריות מתאימות, שיעודדו התנהגות שהיא לטובת הכלל. אין סיבה שכולנו נשלם במרחב הציבורי שלנו על חניה קרובה לבית של X, ובוודאי שלא לטובת חניה צמודה למבקרים בנווה נועם למשל ( כמובן שצריכים להיות מספר מקומות בודדים צמודים שמורים לרכבי בריאות / נכים). בנוסף , אין סיבה שחופש התנועה לא-ברכב ייגזל מאיתנו לטובת נסיעה "עד הבית", גם אם מקום החניה עצמו על שטח פרטי – גם אלו הן "זכויות פרט".

                   ▪            “חשוב על יום גשם / פריקת קניות / הובלת בקר מהשוק” – לכל סיטואציה יש גם פתרון אלטרנטיבי. אני לא נתקלתי עד כה במשהו שמטריה, עגלת קניות מתקפלת ופריקה מקומית רגעית עם המשך לחניה מרוחקת  לא יכולים לפתור.

                   ▪            “אתה שמרן מדי, ככה עושים היום” – מספיק דפדוף קצר באינטרנט כדי לראות שהמודל הפרברי המעמיד את המכונית במרכז החיים הוא כבר לא שיא המודרנה, בלשון המעטה . יהיה חבל מאוד אם ננסה להיות משהו שאנחנו מראש לא יכולים להיות, רק על מנת להיווכח שמי שכבר נמצא שם מעדיף את מצבנו הישן. אתם מוזמנים לקחת כל תושב פרברים מזדמן לביקור עם הסברים בקיבוץ (עדיף במאוחד או במעברות) ולשמוע בעצמכם, או לעיין במחירי הנדל”ן בשכונות ללא כלי רכב בעולם.

להבהרה, אינני חושב שהמצב היום הוא טוב, ויש צורך להשקיע בשיפור התשתיות והנגישות, ע"י קירוב ושיפור מגרשי חניה ציבוריים ואולי גם להשקיע בפתרונות יצירתיים יותר כמו סבסוד קלנועיות. גם אינני נגד תנועת רכב בקיבוץ באופן גורף. ישנם כאמור פתרונות ביניים כגון פריקת קניות גדולות בבית, וחניה במקום מרוחק מעט.

כמי שעומד לגור בשכונה החדשה, אני  יכול להבין שהביקורת שלי עלולה להיתפס כעמדה של מי שממילא "נהנה" מחניה צמודה לבית ורוצה ליצור "שמורת טבע" באזור הישן על חשבון הדיירים שם. להגנתי אני יכול לומר ש:

• גם בשכונות החדשות החניה הצמודה לבית הינה מיקח טעות שאני אישית נאבקתי ואמשיך להיאבק על מנת לשנות אותו. תמורת "נוחות" זו אנו משלמים בוויתור על מרחב ציבורי בטוח לתנועת ילדים, כלבים, אופניים וקלנועיות.
• ישנה השלכה הדדית בין סידורי התנועה בקיבוץ לבין השכונות החדשות (למשל הפרדתן בכביש מעודדת גם כן תנועה ברכב).

מה ניתן לעשות ? (כדוגמא קונסטרוקטיבית , לא כתחליף לתכנון מסודר) :

1. לא לעשות חניות "פרטיות" על שטח ציבורי – מי שחשוב לו לחנות בצמוד לבית שיעשה זאת על חשבון הגינה הפרטית שלו. מדיניות כזו גם תמנע סכסוכי חניה צפויים כתוצאה מכך שאין ממילא מספיק מקומות חניה לכולם.
2. לא לעשות צירי תנועה רכובים החותכים צירי תנועה רגליים חשובים בקיבוץ – למשל, לא להרחיב כבישים או ליצור מגרשי חניה בין הגנים לשכונות המגורים, ולהמשיך לפתח מגרשי חניה על היקף הקיבוץ כפי שנעשה באזור הנעורים.
3. על כבישים פנימיים להיות צרים על מנת שהתנועה תהיה איטית, ויהיה קל לחצות אותם. מאידך, עליהם להיות רחבים מספיק ע"מ לאפשר עקיפת קלנועיות וכו'.
4. יש עדיפות לתנועה חד סטרית על מנת לא לעודד אנשים לכניסה רכובה ועל מנת לשמר כמה שיותר גינון.
5. אין להפריד בין כביש למדרכה, על מנת להבהיר שהולך הרגל / קלנועית / אופניים הם ה"אזרח המועדף" בתוך הקיבוץ.
6. להשקיע עוד בגינון ועצי צל, כדי להקל על ההליכה בשמש וגשם, וכדי שכל מי שגר פה יאהב ללכת ברגל ולהסתכל על הסביבה שלו ולהיות גאה בה.

לסיום, אני לא מתכוון לומר שמדובר כאן בנושאים הרי גורל דווקא, אלא יותר בנזק קטן, זוחל ומתמשך שנגרם לאיכות החיים של הרבה מאיתנו. אני מקווה שלא נצטרך להגיע למצב גרוע  כדי לעשות שינוי.

איור: זאב גוטקינד