שנת 2011, הייתה ללא ספק שנה משמעותית מאוד בחייו וביצירתו של ידיד רובין. תמצית הנוף של גבעת חיים כפי שנוסחה ביצירתו ארוכת השנים של ידיד, הוצגה לעיני עשרות אלפי אנשים שהגיעו למוזיאון תל-אביב לאמנות, לחזות ברטרוספקטיבה שנערכה לו שם השנה.

"מקום הוא דבר פשוט. הוא אגן. והכל הוא מקום", כותב אריאל הירשפלד בפתיח לספרו "רשימות על מקום" (עלמה / עם עובד, 2000). והוא ממשיך: "הוא החלל שבו את, אתה או משהו נמצא. השאלה "איפה?" בעברית שואלת: אי הוא ה"פה"? איפה הוא המקום שמשהו או מישהו יאמר עליו "פה"? השאלה מפרקת את המקום לשני חלקים, ורק התשובה עליה הופכת אותם לדבר אחד. המילה "כאן" היא לעולם – חיבור. שאלה זו מגלה כי בתוך הפשטות חבוי מסתורין גדול: המקום אינו דבר העומד בפני עצמו, אלא הוא הזיקה בין דבר לדבר. לא יהיה מקום בלא משהו או מישהו המתייחס אליו, היושב בו, עומד עליו או נכסף אליו".

ידיד, בן 73, נולד בגבעת חיים שלפני הפילוג בשנת 1938. הלכתי אליו בכדי לשמוע ממנו על התערוכה והציור גדול הממדים שאותו יצר בהזמנה. זוהי כמובן הזדמנות, לשאול / לספר על ידיד, לאנשי גבעת חיים החדשים/צעירים.

ספר קצת על משפחתך.

הורי היו לינה ויצחק רובין. יצחק, אבא שלי היה בין חמשת החברים הראשונים שעלו על הקרקע והקימו את גבעת חיים מאוחד. אמא הצטרפה אל הקבוצה יותר מאוחר וכך הכירו. נירה אחותי הגדולה נולדה בשנת 1931, היא נפטרה בשנת 2001. אני השני, נולדתי שבע שנים אחריה ואלינו הצטרף מאיר שלוש שנים אחרי (1941).

עברתם לאיחוד עם הפילוג?

עם הפילוג נוצרה שלוחה של המשפחה באיחוד: מאיר עבר לאיחוד. אבא שימש כגזבר של האיחוד. אחרי שחזרנו משליחות לווינה ב-1958, חזרנו לאיחוד.

בבית אהבו אמנות?

אמא שלי אהבה אמנות ונמנתה עם מקימי גלריית הקיבוץ בתל-אביב. היא הייתה הדמות המעודדת והמחנכת לכך.

עצי האלמוגן במגרש החניה. צילום: ידיד רובין

כפי שניסחה זאת ד"ר גליה בראור: "אין הבור מתמלא מחולייתו. מגיל צעיר נחשף רובין לאופציות ציור מגוונות, שכן, לדבריו, 'תמיד היתה אווירה אמנותית בבית, כאשר הסביבה המיידית וגם הרחוקה יותר מעודדת ואפילו דוחפת אותי לכיוון האמנות בטענה שאני מוכשר לציור.' " (ידיד רובין מוזיאון ת"א לאמנות, 2011).

אך אדם אינו הופך להיות לצייר חשוב בזכות הוריו, או סביבה תומכת. ידיד הפך להיות צייר משמעותי מתוך צורך עמוק, זה שאינו מסופק, זה המבקש להמציא לעצמו עולם טוב יותר. דרכו האמנותית של ידיד, שלא הייתה קלה כלל ועיקר, נבנתה, הודות להתמדה ומחויבות עמוקה לציור.

מה השפיע עליך אמנותית?

באחת הפעמים, התלוויתי אל אמי לביקור באטליה של אורי ריזמן (סוף שנות השבעים) בקיבוץ כברי. המפגש איתו היה ללא ספק מפגש מכונן. הבנתי שהציור קשור למסע קשה, אני קורא לו קו אדום. ידעתי על עצמי, שבעוד שבשגרה אני נוטה לקטר, דווקא כשקשה מאוד אני במיטבי. המפגש עם ריזמן גרם לי להבין זאת, ולהתמסר לציור ביתר שאת. גם התשוקה לצבע התחדדה אז. מגיל חמש-עשרה לערך הערצתי את ואן-גוך, כשפגשתי בריזמן שוב חוויתי עוצמת צבע שעוררה אותי. בכל השנים כשספגתי קיתונות של ביקורת, הידיעה הזאת של לדבוק בשלי, כמו ריזמן, חיזקה אותי.

איפה למדת, איפה היה הסטודיו שלך?

הלכתי ללמוד באבני בשנת 1963. אז גם ביקשתי מהקיבוץ סטודיו בפעם הראשונה. הסטודיו הראשון שניתן לי, היה בשותפות עם שושנה וולטש בצריף שלה (3×4 מטר). במהלך לימודי באבני זכיתי לקבל מלגת הצטיינות מקרן בינלאומית ללימודים בלונדון. כששבתי מלונדון נזקקתי לסטודיו גדול יותר, כי בלונדון התחלתי ליצור אובייקטים. אז הציע לי הקיבוץ להשתמש באופן זמני בסטודיו של רבקה רבינוביץ'. בסטודיו הזה נולדו עבודות בשחור לבן, של פנים הסטודיו. לסטודיו הנוכחי עברתי באמצע שנות השבעים, בערך באותו הזמן נפטרו הוריי. הפרידה מהם והדאגה דחפו אותי, בסטודיו הזה נולד הצבע. הקושי והתסכול להשתלט על הבד הלן (המאבק), הולידו את התוצאות הטובות ביותר. שם נולדו הציורים שמזוהים איתי עד היום.

הסטודיו של ידיד. צילום: ידיד רובין

בשנה האחרונה, יצרת בעבור איש העסקים נוחי דנקנר ציור יוצא דופן. שתף אותנו בחוויה.

נוחי דנקנר אוסף את הציורים שלי, כך שיש לי קשר רציף איתו. השנה הוא הזמין ממני ציור בקנה מידה יוצא דופן: 2.70 x 5.40 מטר. כיצד מציירים נוף שאינו נחתך בממדים כאלה? על הציור עבדתי בחלל מיוחד שהושכר למטרה זו באזור התעשייה של עמק חפר. עבדתי עליו במשך חודשיים וחצי. על מנת להאיץ את הייבוש, ולעמוד בלוחות הזמנים השתמשתי בתנורי ענק. הציור היה משימה קשה: התעוררתי בשתיים לפנות בוקר והלכתי לצייר. העבודה הפיזית הייתה כמעט מעל לכוחותיי. כנראה שלא אצייר שוב בגודל כזה. החוויה הזו הולידה מחדש את המאבק המכונן, הבריאה של יש מאין, והזכירה לי שוב בעוצמה את החוויה של העמידה מול האין המבקש להפוך ליש. כשסיימתי הוטס הציור לניו-יורק ונתלה במשרדי HSBC, הממוקמים מול הספרייה הלאומית, בשדרה החמישית על 40.

ידיד עם הציור בניו-יורק

ומה עכשיו? איך ממשיכים אחרי כאלו שיאים?

אני ממשיך ללכת לסטודיו מדי בוקר.

לא כל יום נולד צייר כידיד רובין. גבעת חיים זכתה: הנוף של גבעת חיים הוא מושא ציוריו של ידיד, והציור של ידיד הוא הנוף של גבעת חיים איחוד.