יומולדת 60 זו הזדמנות להיזכר בימים ההם, כשבסרט היה חור. זוכרים? נמס ככה, והכתם גדל וגדל…

זכרון הקולנוע שלי מתחיל דווקא בבאר שבע, בקולנוע "אמפי" הפתוח. כל הקרנת סרט (פעם-פעמיים בשנה?) היתה חגיגה משפחתית! אורזים את כל הבית, כמעט. שמיכות, כריות, אוכל ושתיה, תופשים מקום טוב בטריבונה, על מושבי האבן, תחת שמים זרועי כוכבים, פורשים שמיכות וכריות, פותחים שולחן ובקיצור – הסרט היה רק תירוץ לפיקניק משפחתי המוני. בד"כ היה זה "חוזליטו" ששר וכל הקהל שר איתו.

משם גדלתי לקולנוע "אורות הנגב", בימי שישי בצהרים, אחרי הצטיידות בפיצוציה הסמוכה בגרעינים בשפע, לסרטי "אליקי". וגדלתי אפילו יותר ל"בית העם" (המקביל של הסינמטק) לסרטי איכות. אבל כל זה כאין וכאפס לחוויית "בית וינה" שחוויתי פה!

קודם כל, הנחיתה הראשונה שלי בגח"א הייתה כמו נחיתה רכה לחלום ירוק… ירדתי מהאוטובוס ביום קיץ חם ולח ביולי ישר לגן עדן! הכל ירוק ורענן, הרבה צל עצים על דשא ירוק וקריר מתחת לחדר האוכל (שאגב, לא השתנה עד היום, גם ההרגשה…) נסו לדמיין נערה בת 17, שכל מה שידעה זה קיץ חם, מדברי, יבש מלא חול ואבק מגיעה לנווה מדבר! המפגש הראשוני הזה, על הדשא בצהרי אמצע יולי, כשהרוח הקרירה מלטפת ומטאטאה את אבק הנגב, עם מה שעתיד להיות ביתי – נשאר איתי תמיד. מצאתי פנינה ענקית!

בתוך הפנינה הענקית הזו – עוד פנינה גדולה. בית וינה! סרט כל שבוע, ביום שלישי, חינם! ולא סתם סרט – סרטים מהשורה הראשונה! בית וינה ליווה אותי ותרם לאבני הדרך של ההיסטוריה שלי פה. כמו כולם, פחדתי מאינהביתוינה וחשבתי: איזה כיף לה, לאינה! היא רואה את כל הסרטים לפני כולם, בהקרנה פרטית, כשבאים למכור לה אותם…

כאן ראיתי את "זליג" של וודי אלן וישנתי לכל ארכו… ל "וודסטוק" הצלחתי למצוא מקום בפינת המדרגה השנייה כי המקום היה מפוצץ! "נאשוויל" לא כ"כ דיבר אלי אבל נשארתי עד הסוף כי כולם דיברו עליו… כשהקרינו את "פראנסיס" המצויין, עם ג'סיקה לאנג, ב-23.10.84,  הייתה צריכה לנחות קבוצת מתנדבים חדשה (עבדתי אז עם עדנה ארזי והייתי אמורה לקבל את פניהם ולחלקם לחדרים). כל הסרט קיוויתי שיגיעו לאחר סיומו. עת התגלגלותי במורד הדשא בסוף הסרט, עברו על פני שני ה- GMC עם הקבוצה שהגיעה זה עתה!

במקביל לעבודתי עם המתנדבים, הייתי גם אחראית על בית וינה, כשעיקר העבודה הייתה לנקות ולסדר ביום שאחרי הסרט. ביום שאחרי "פרנסיס" הגיע מתנדב מה"חדשים" לעזור לי. הוא לא כ"כ האמין לי שהיה סרט אתמול. נראה היה לו שהיה מופע ענק של תוכים. זאת לפי ערימות קליפות הגרעינים שהתנשאו, כמו תילי טרמיטים, ליד כל כיסא. שמו היה רוברט…

כשניקינו את החלונות, עברה אינה, המלכה הבלתי מעורערת של בית וינה, והעירה לנו. Stars & Stripes! Stars & Stripes! היא קוראת לעברנו, לציין את הנקיון הלא מושלם שלנו.

בוב קארי היה אחראי לבחירת הסרטים ולשמחתי הציע לי לבוא איתו לתל אביב למסע שיטוטים בין חברות ההפצה השונות. איזו חגיגה כל נסיעה כזו הייתה! אז גם התחלתי להשתתף בימי העיון לקולנוע, במהלכם הקרינו לנציגי התרבות בקיבוצים סרטים שכדאי. כן, שמה הכל התחיל… יום הסרטים השבועי שלי…

עם חנוש, שהייתה רכזת התרבות, התווכחתי ארוכות שקולנוע זו לא תרבות ירודה ויש לתת לו מקום מכובד לצד הקונצרטים וההרצאות, אפילו מכובד מאד!

 לצערי, לא עזרו לי הרבה מלחמותי לשימור המסורת של סרטי יום שלישי. הקידמה דחקה לאט לאט את רגלי בית וינה הזקן והקורס כביתו החם של הסרט השבועי.

עכשיו מקרינים בחוץ בקיץ מידי פעם סרט (פעם-פעמיים בשנה?)  וזו חגיגה משפחתית! אורזים את כל הבית, כמעט. שמיכות, כריות, אוכל ושתיה, תופשים מקום טוב על הדשא, תחת שמים זרועי כוכבים, פורשים שמיכות וכריות, פותחים שולחן ובקיצור – הסרט היה רק תירוץ לפיקניק משפחתי המוני.