את "רשימת שינדלר" אף פעם לא ראיתי. זאת מאותה סיבה שלא הייתי צריכה ללכת ל"סוס מלחמה". וכך, בניגוד לתחושת הבטן שלי, בכ"ז התפתיתי והלכתי לקולנוע, לראות את האחרון. איזו טעות! האמת? סרט יפה. ממש יפה. עם כל המניפולציות הקולנועיות של שקיעות, כפרים אנגליים ציוריים, מוזיקה משתפכת. אפילו מלחמת העולם הראשונה מצטלמת נהדר. וכאן, בדיוק, הבעיה. הכל יפה מידי ועושה מניפולציות על בלוטות הדמע והרגש. אבל כשמפרקים לרגע את החבילה מבינים שבעצם ראינו כבר הכל.

מה יש לנו? ילד מגדל בעל חיים (הפעם – סוס) ונקשר אליו. ראינו? ראינו! ילד וסוס נפרדים ושניהם סובלים מאד עד למפגש המרגש וסוחט הדמעות (סליחה עם מי שהרסתי לו…) ראינו? ראינו! הסרט כולו מלא ציטוטים לסרטי מלחמת העולם הראשונה, החל ב"גליפולי" הנפלא וכלה בצרפתי "חג שמח". ואם זה לא מספיק, אפילו תמונות נראות מוכרות, כמו חזרתו של הגיבור הביתה, דרך שדה שיבולים זהוב. נשמע מוכר? נסו "גלדיאטור". בקיצור, מי שרוצה (עוד) סרט סוחט דמעות על קשר בין נער לבע"ח, על רקע מלחמה אכזרית, שבה אף צד לא איבד צלם אדם וסופו ידוע מראש ושחוק עד דק – שילך. אני הבנתי שאת "שינדלר" אני באמת לא צריכה לראות. שמתם לב שאפילו לא הזכירו אותו בגלובוס הזהב?

לעומת הרוח וצלצולים של שפילברג, עם כל משחקי הצבע והתפאורה המרהיבה, יש את המונוכרומטי "הארטיסט". פנינה אילמת בשחור לבן כמחווה לתחילת ימי הקולנוע, לתקופה של המעבר לסאונד. לא צריך חיות (פרט לכלבלב כשחקן משנה…), ילדים או מניפולציות. צריך צוות שחקנים שאינו דובר אנגלית (ברובו…) עם במאי שאינו גר בהוליווד והרי לכם משהו מיוחד במינו, מהנה ויפה. המשחק והבעות הפנים אומרים הכל.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=Gln50z8SwAg[/youtube]

"נמס בגשם" הוא הסרט הישראלי הראשון שדן ביחסי הורים וילדים טרנסג'נדריים. ככזה, הוא סובל מכמה בעיות זהות קולנועיות שנובעות מעומס רגשי. יחד עם זאת, הוא מאד מטריד ונוגע בקצות העצבים. סצינת הפתיחה הזכירה לי את שירו של פוליקר ששמו כשם הסרט. תמיד כששמעתי את השיר, ראיתי בעיני רוחי את הילד הזה, שנזרק מהבית, ישן על הספסל בגן הציבורי לאחר שניסה להתקשר הביתה, להורים, למקום שאמור להיות הכי מנחם, הכי מכיל, הכי חם. איך אפשר?? איך זורקים ילד מהבית בצורה חותכת כזו??

הסצינה הזו ממש קורעת לב! הסרט מצליח להעביר את הכעס שהנער המגורש מרגיש, את הניכור של המשפחה, את הקושי של ההורים ובעיקר של הילדים. למרות הבעיות הקולנועיות של הסרט והעלילה מלאת החורים, הוא מצליח להעביר את הרגשות והתסכולים ולהביא לדמעות בלי שידרדר לסוחט דמעות מלודרמטי. אני חייבת לציין את המשחק המצויין של חן יאני היפהפיה, המשחקת את הנער הטרנסג'נדרי בצורה מאד משכנעת. לא הייתי בטוחה אם היא כן או לא.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=OqDAYGs4e2Y[/youtube]

"השבוע שלי עם מרלין" אמור להיות דוקודרמה. בתור סרט, נהניתי ממנו מאד, עם כל השחקנים הבריטיים ונופי הרקע. הבעיה מתחילה עם יומרנותו של הסרט להיות דוקודרמה. מבוסס על דמות אמיתית. דמותה של מרילין מונרו, שאמורה להיות נושא הסרט. היא מצטיירת כדמות נוירוטית, הפכפכה, לא חכמה במיוחד, ללא כשרון משחק או אחר, תלותית המנצלת את נתוני גופה להשיג תשומת לב ואהבה שחסרים לה. אני לא יודעת הרבה על מרילין, אבל זה נראה לי קצת מוקצן. אולי, אפילו פשטני ונופל לסטריאוטיפיות של הדמות עצמה, בלי להעניק לה עומק או מידה של רוחב. לעומת זאת, שפיצים הם כן נתנו לה…

"התמוטטות" מתאר 24 שעות לפני המפולת בשווקי העולם ב-2008. הוא מתגלגל כסרט מתח ואסונות, וככזה, שווה ממש. גם כאן יש בעיה. אם אין לך רקע, ואפילו הקלוש ביותר, בעולם הפיננסי, אין לך סיכוי להבין במה מדובר. פקיד זוטר עולה על בעיה קריטית בחברה פיננסית מסויימת. איזו חברה? מה הבעיה? יש רק רמזים וסומכים על הצופה המסכן שהוא שוחה בחומר. אף פעם אחת לא רואים את מסך המחשב עליו פרושים נתוני גוג ומגוג (לא שהייתי מבינה מה כתוב…) וגם כשהמנהלים הגדולים מבקשים שיסבירו להם בשפה פשוטה, כמו לכלב, מה קרה, גם אז לא היה לי מושג על מה דיברו בדיוק. עם כל זאת, דרך קבלת ההחלטות, ההיררכיה, המרתון הלילי נגד הזמן, לסגור הכל עד פתיחת יום העבודה, כל זה וצוות שחקנים מצויין מציל את הסרט מאיבוד מוחלט של מי שלא צף, או אפילו מדשדש, בחומר. ההרגשה הכללית שלי כשיצאתי: סרט אסונות לא רע, לא רע בכלל, אבל מה הייתה בדיוק הפואנטה??? על מה ואת מה נלחמו להציל???

לסרט "3D lord of the Dance" אל תלכו! אם אתם אוהבים את המופע – לכו לראות אותו על במה אמיתית ולא בסרט תלת מימד. קודם כל, ההרגשה כשרואים משהו כ"כ מלא אנרגיה על מסך, יש הרגשה כמו בפרסומת של מקדונלד, THIS IS HELL!!!!. ההרגשה היא כמו שנמצאים במסיבת פורים, קשורים לכסא!  אם כבר לראות – אז במקום שאפשר להתלהב, להריח, לקום ולרקוע, למחוא כפיים ולקפוץ!!  אבל עוד סיבה לא ללכת היא מייקל פלאטלי עצמו, מנהל הלהקה. הוא כ"כ מלא בעצמו שזה מעצבן ומחליא. בקיצור, לסרט – לא! למופע – אפשר. אבל הכי כדאי – RIVERDANCE!