לילך, אסף, הדר, ניצן, בארי. אף פעם לא חשבתי לדבר בלוויה של מישהו שהוא לא בן משפחה או חייל שלי. אבל שולה היא לא סתם מישהו. שולה היא לא מעט אימא גם בשבילי. תודה שנתתם לי להגיד כמה מילים.

אימא שלי נפטרה פעמיים. פעם אחת לפני הרבה שנים, ועכשיו שולה.

שולה הייתה נערה-אישה עם צמה ארוכה ועבה, קלועה לה על גבה והימים היו ימי התרוממות הרוח של אחרי מלחמת ששת הימים ולפני ההלם של יום הכיפורים. קיבוץ בדרום עם כביש אחד משובש ואוטובוס שמגיע פעם ביום. ושולה באה לשם אל המדבר עם לילך ואסף ואורי שהיה מפקד בצבא – לחנך ילדים.

מורה. שולה הייתה המורה שלנו. בעצם צריך להגיד מחנכת. היינו קומץ ילדים בכיתה ו' בקיבוץ שאפילו אלוהים לא ביקר בו אלא לעיתים רחוקות. שנים עשר ילדים שחברי הקיבוץ הניבו וקיבצו לכיתה. כיתת דרור קראו לנו – אולי על שם שחרור ירושלים אולי לזכר שחרור דיר אל בלח הסמוכה. ושולה באה לשם, לחנך ילדים.

בשבוע שעבר בארי התקשר ואמר בקול שלו, השקט, "עברנו הביתה". שתי מילים שאמרו את הכול. אפשר לבוא? שאלתי. בטח. תבוא מחר.

באתי. בארי נסע לחדרה להביא תרופות. נפגשנו במקרה על הכביש. תיכנס, פרידה שם, הוא אמר ונסע. נכנסתי. הייתה שם פרידה. ישבתי ליד המיטה ונתתי לשולה את היד. הכול היה כל כך ברור, כל כך בהיר וזך. היא לחצה לי את היד עד כאב. הבטתי אל תוך העיניים שלה ואחרי זמן שנראה לי כמו נצח אמרתי: מדהים. מדהים היא אמרה והביטה למעלה. אלוהים שלח אותך אלי דרך קופת חולים בימים שהכי הייתי צריכה אותך. אחר כך דיברנו. בעיקר אני. מדי פעם שולה הייתה מביטה למעלה וממלמלת: עד שהוא ייקח אותי.

כששולה באה לקיבוץ היינו בכיתה ו'. השדות וזרם הממטרות חלפו לנגד עיניי, שדות, ממטרות ונער מתבגר שלא יודע לקרוא.

סיפרתי לשולה את הסיפור שלי. מחשבות שמעולם לא התגבשו למילים, מילים שמעולם לא נאמרו. הסיפור שלא סופר מעולם אבל היה כה שגור בעיניה כאילו קראה אותו מאות פעמים.

שולה שוב הביטה למעלה ולחצה לי את היד. אחר כך היא דיברה על הילדים. לילך, אסף, הדר וניצן. היא דיברה עליכם. כמה שאתם מדהימים וכמה שהיא אוהבת אתכם וכמה שהיא גאה בכם. היא סיפרה על ההצלחות ועל האהבות ועל המחשבות. אחר כך היא התעייפה ואמרה: עכשיו אתה, עוד מעט הוא ייקח אותי.

אני אמרתי: שולה, אני הייתי ילד שהחיים ייעדו לו משהו אחד אבל אלוהים החליט להתערב ושלח אותך לקיבוץ שאפילו הוא שכח. שלח אותך וחנן אותך באצבעות של קסם. את היית בשבילנו אצבע אלוהים על פני האדמה. מלטפת, מחבקת, מנשקת באהבה.

הייתי ילד שכאשר באת לקיבוץ, עדה עוד הקריאה לו ביל קרטר ואימא שלו הרביצה לו עם חלילית כשלא ידע להכין שיעורי בית. ילד עם אבא מת ואימא חולה. ילד מפריע, נרגן, מפסידן. ילד שהחיים ייעדו לו מסלול ברור למטה.

ואת באת, נגעת, חיבקת ואמרת: ילד שלי, אתה יכול. אתה יכול ילד שלי ואני אוהבת אותך. לא משנה מה תעשה אני תמיד אוהב אותך. באת, נגעת באצבע האלוהים שלך והסטת את הכיוון של החיים שלי למקום אחר.

את לא יודעת אבל אחרי שהלכת, שלוש שנים אחרי שבאת, כתבתי עבודה על מחזאות האבסורד דרך המחזה קרנפים של יוז'ין יונסקו. את מבינה שולה? ילד שפגשת בכתה ו' כשהוא לא ידע לקרוא, ושלוש שנים אחר כך הוא קורא, מנתח וכותב על הקרנפים של יונסקו… את מבינה שולה מה שאת עשית?

שולה, אני פה. תראי, אני פה, עדות שמחה למעשה ידייך, למגע האהבה שלך. אני פה ואני חייב לך את איכות חיי, את המשפחה המאושרת שהקמתי עם אביגיל. את ראית אותן, את הבנות שלי. היינו בבית שלך במאור וראית אותן קופצות ושמחות, כמו עוד נכדות. את יודעת מה למדתי ממך? אהבה. כל מה שצריך הוא לאהוב אותן… כמו שאת אהבת אותי.

לילך, אסף, הדר, ניצן. אימא שלכם הייתה מלאך. מלאך על האדמה.

אולי אלוהים שלח אותי לשולה דרך קופת החולים, ואולי לא, אבל ממילא לא הצלחתי לעשות בשבילה כלום. אני רוצה שתדעו שאני מאושר בזכות אימא שלכם והיא ראתה את זה, היא הלכה לעולמה כשהיא יודעת שיש לפחות עוד משהו קטן אחד שהיא עשתה בעולם הזה.

קטן בשבילה, אבל עולם ומלואו בשבילי.