באחד האמשים וליתר דיוק באחד מימי שישי לפני כמה שבועות, נכנסנו לחדרוכל בשעת צהריים לאכול עוד בולונז כימים ימימה ואז התברר לנו שבין אם נרצה אם לאו, אנו לוקחים חלק במעמד היסטורי – לא פחות מאשר יום שישי האחרון בו אוכלים בישיבה ארוחת צהריים בחדרוכל של "הקהילה" המתגוררת בגח"א שהוא כידוע "קיבוץ מתחדש".

כבר אז התגבשה התובנה שצריך ראיון עם אלה זיו מירון, מנהלת הענף, תובנה שהתחזקה בבוקר יום שישי בשבוע לאחר מכן, כאשר מראה עשרות רבות של לקוחות מרוצים פזורים במרחב המעדנייה והדשא, הבהיר כי הדברים אכן זזים ומתפתחים.

יאללה, קבענו בין אזעקה ליירוט וכאשר התייצבתי, התברר לי שאצל אלה העבודה לא נפסקת לכבוד הראיון – אני יושב בכסא ושואל שאלות והיא ממול, אורזת, שוקלת וסוגרת קרקרים באריזותיהם.

"כן, אנחנו בתהליך של שינוי גדול שנוגע בתחומים מגוונים", היא אומרת. "בראש ובראשונה, התחלנו בתהליך שנבע מתלונות רבות שקיבלנו. בארוחות צהריים אנשים אמרו שאינם יודעים כמה ישלמו עד לרגע החשבון בקופה וכך נוצרות לעיתים הפתעות לא נעימות. מכיוון שקשה מאוד לכמת צלחת, החלטנו ליצור שקיפות שתאפשר לדעת כמה תשלם עוד לפני שהגעת לקופה ובנינו שלושה מדדים לפי סוגי מזון, כולל האפשרות לקחת חצי מנה וכמובן שכל הזמן יש פה את הצוות שלנו שיסייע למי שצריך". היא מסבירה כי הכוונה ליצור ידיעה ברורה איך לתמחר כל כמות של כל מוצר. "זה נובע מרצון שלנו לתת שירות טוב יותר באמצעות אמות מידה מדוייקות".

אבל כאמור, יש עוד תהליכים שקורים. "עד לאחרונה לא היה לנו מחסנאי במשרה מלאה ולא מערכת ממוחשבת לפיקוח על כניסת ויציאת מוצרים. לכן הכנסנו מחסנאי במשרה מלאה – מאור פחימה, בן הזוג של מיקה הרטמן. הוא אחראי על המלאי ועל התיעוד הממוחשב של השימוש בו. כך נוכל להבין בדיוק במה ובכמה השתמשנו, כמה קנינו וכמה מכרנו. להבין למשל מה פופולרי ומה פחות ובאופן כללי ליצור שליטה מרכזית טובה יותר".

אני שואל על ימי שישי בצהריים – האמנם כלה הדור אשר בולונז בשישי היה נשמת אפו? "זה חלק משינוי כללי שאנחנו עושים בימי שישי", היא עונה. "המעדנייה ובית הקפה בקפיצה ותאוצה והם תופסים חלק גדל והולך בנפח הפעילות בשישי ולכן יש צורך לנווט את כח האדם לכיוון הזה. גם כך ביום שישי היינו פה במתכונת של שירות עצמי ויש מעט אנשים שבאים לשבת ולאכול, לכן החלטנו לסגור את אפשרות הישיבה כדי לצמצם עלויות. כמובן שעדיין ניתן לקחת אוכל בחוץ ומהמעדנייה, מה שאנחנו רואים שאנשים בהחלט עושים".

חשוב לה להבהיר שתהיה עגלה של בולונז חם ותירס וספגטי במעדנייה, כך שמי שמכור או סתם אוהב יכול לבוא ולקחת ואפילו לנסות לשבת בחוץ ולאכול.

אכן שינויים, אני אומר לה – גם האידיאולוגיה משתנה?

"ממש לא", היא מדגישה. "האידיאולוגיה נותרה על כנה: להשאיר את חדרוכל אפשרי לכל כיס וחשוב מאוד שכל המתלוננים למיניהם, מכל קצוות הקשת והסיבות יזכרו זאת – אלו שמתלוננים על הגרעון של חדרוכל, אלה שמתלוננים על המחיר ואלה שמתלוננים רק כי זה עוזר להם לנשום. מי כאן יודע שחדרוכל משלם שכירות של 70,000 ₪ בשנה לקופת הקיבוץ? אבל זה בסדר, גם למתלוננות/ים התרגלתי".

יופי, אני אוהב אותה במוד הזה – ואז גם אפשר לחלץ ממנה סקופים. "אני גם מתכננת מאפייה", היא מודיעה ולא מוסיפה, כן, אולי אפשר יהיה למלא את פיות המתלוננים בלחמניות חמות ומתוקות?

בעוד אני מחפש סקופים נוספים, היא כבר עוברת הלאה. "תכתוב שאין עוד צוותים כמו שיש כאן בשום מקום", היא מודיעה ומספרת שלאחרונה עברה קורס ניהול באוניברסיטת תל אביב. "ניהול משברים, שילוב AI בעבודה וניהול באמצעותו ולא במקום העובדים. זה מעניק פרספקטיבה שונה על 'רעשים' במקום העבודה ולהבין תהליכים מורכבים".

טוב הזמן שלה קצר, כי צריך להאכיל מי יודע כמה פיות רעבים, אז אני אומר יפה תודה ויוצא. בשמש הנהדרת על הדשא ממול מכרסמים כולם ונראים מרוצים למדי.