הקטע הבא לקוח מתוך טקסט שכתבה אורלי ידיד לנחום במלאות שנתיים לפטירתו. מעבר לזכרון היפה יש בו גם תהייה על הקיום והאין של אדם יקר לנו, הן מבחינת ילדים והן מבחינת מבוגרים.
השבוע יש לסבא יומולדת שנתיים, הוא אמר לי. הסברתי שזו לא יומולדת, שאחרי שנתיים מפסיקים לחגוג יומולדת. אז מה חוגגים לו, הוא שאל. לא חוגגים. מציינים, מזכירים, זוכרים.
זוכרים את סבא ומציינים שכבר שנתיים הוא לא איתנו. אבל זאת היומולדת שלו, וכולם באים, אז בן כמה הוא? הוא הקשה, דרש תשובה, הסבר.
מרגע שאדם מת מפסיקים לחגוג לו יומולדת ומתחילים לספור את השנים שהוא לא איתנו.
אז בן כמה סבא?
סבא נשאר בן 76 ועוד שנתיים שהוא כבר לא איתנו.
והוא עזב את הנושא והרהר ואולי הבין ואולי עדיין לא.
ובעצם, איך אפשר להבין? איך ילד יכול לתפוס דבר כזה שרגע סבא פה נגיש, קיים, פעיל, ורגע אחרי הוא כבר לא.
Share this post
