רבקלה רותם, 31.5.2017-21.10.1938, ו סיון תשע"ז, יהי זכרה ברוך

רבקהל'ה נולדה ב-21.10.38 בבואנס-איירס, ארגנטינה, להוריה אליהו וחיה טורבוביץ' שהגיעו לשם מפולין.

את קורותיה היא מספרת לחנוש ב-2011.

אני זוכרת את ילדותי כילדות נהדרת. הייתי בת יחידה ושובבה מאד מאד. הבית היה מסורתי. לאמא היו שמונה אחים ואחיות והמשפחה המורחבת הייתה נפגשת בכל הזדמנות. ביה"ס היסודי היה כללי, אך התיכון היה מחולק – יהודי בבוקר וכללי אחה"צ. מכאן, כשעליתי ארצה דיברתי עברית שוטפת. אהבתי את חיי שם, את הבית ואת המקום בו גדלתי – עד לרגע שבו הופיעה על ביתנו כתובת נאצה: "להרוג יהודים ולעשות מולדת".

לתנועה הצטרפתי בגיל 16 והיא תפסה את עיקר מעיני בשנים אלו. בתחילה ל"למרחב" ואחר-כך ל"איחוד הבונים". אריה גם הוא היה ב"איחוד הבונים" וכך התחברנו. שלוש שנים היינו חברים, אריה היה בן-בית אצלנו ולעזרתנו הייתה בכניסה לבית מדרגה גבוהה ויכולנו להשתוות בגובה…

בגיל עשרים היינו בשלים לעלייה. ההורים שידעו עם מי יש להם עסק לא הסכימו שנעלה לפני שנתחתן – אז התחתנו ב-1958. עוד שנה היינו בהכשרה, זו הייתה תקופה נפלאה – חברים, עבודה, שירה וריקודים לתוך הלילה…

הגענו עם גרעין לניר-עם, משם להכשרה בקריית ענבים. ומשם, לאחר בדיקה, לגבעת-חיים – קיבוץ עם מעט ארגנטינאים.

ההתחלה לא הייתה קלה, לאט לאט הוזמנו אל חבורת צעירים ונעשינו חבורה עליזה, אך עד שלא נולד איתן ונוצרה קבוצת הורי הפעוטון, לא הרגשתי ממש שייכת. במשך הזמן גם יצרנו קשרי אימוץ עם אליעזר ומרים ארזי, יונה ושאול אופיר, ואחר כך עם טליה ומשה פרץ, וקשרים שהולכים איתי עד היום עם "ילדים" שעבדתי איתם. בעצם, אפשר לומר, שהתאקלמנו טוב ומהר, וביתנו שבנינו כאן היה תמיד פתוח והומה.

דרכי המקצועית עברה דרך בתי ילדים, חדר האוכל, מטבח, ומשם, בעקבות נסיעה משותפת עם פנינה – הגעתי אל הקוסמטיקה. בנוסף, היו תמיד הפקות אירועים וערבים מיוחדים – חתונות, בר-מצווה, ערבי אידיש, יין, שחור-לבן, שנות השישים ועוד. תמיד היו איתי מתנדבים ושותפים נלהבים ואהבתי פעילות זאת מאד מאד.

ב-18.8.82 נפל איתן והחיים השתנו. בתקופה הראשונה כאילו נאטמתי והתקשיתי לתפוס מה קורה. אך הבנתי שאם אשקע ולא אהיה עסוקה – אשתגע! ומאז, כמו שאריה אמר – "רבקהל'ה מחזיקה את המשפחה ביד רמה". המוטו שלה – "קרה לנו אסון, אבל המשפחה קיימת וצריך להמשיך לחיות".

לעזרתנו, מלבד המשפחה וחברים, קיימות שלוש קבוצות תמיכה פעילות ומפעילות:

– "הליונס" – שעוסקת בהתנדבות ענפה ובעזרה נרחבת בארץ ובעולם, קצרה היריעה לפרט.

– הורי "יד לבנים" בעמק חפר שנפגשים לפעילויות שונות ושמירה על חדר ההנצחה.

– קבוצה חברתית שמקורה בחברים של אריה מ"גת" שהלכה והתרחבה ומתמידה בקשרים.

לצד כל אלו המשפחה – יובל ומיכל שלנו, שאנחנו גאים בהם, זיכו אותנו בנכדים נפלאים. אנחנו מאד קשורים אליהם והם אלינו ורואים לנו זכות ותפקיד לפנק אותם. "הפעילות מצילה אותי – זה הדבר הקשה ביותר שעוברים, אני מחזיקה את הכאב כל הזמן, אין דרך שהוא יצא החוצה, וכל שנה זה יותר קשה".

ב-2013 נפטר אריה אהוב נעוריה, גם הוא בחטף, איך ממשיכים? רבקהל'ה, כמו רבקהל'ה – הכאב הכפול עמוק בפנים, השמחה והצחוק הם המגדירים את אישיותה של אישה קטנה גדולה זו, שלאן שלא תלך היא אהובה ומלבבת ומשמחת לבב אנוש.

אמא,

החברה הכי טובה שלי, אשת הסוד שלי, הנפש התאומה שלי.

לאורך השנים היה בינינו הסכם לא כתוב ולא מדובר – אנחנו תמיד שם אחת בשביל השניה, עוברות ביחד את מסלול החיים.

אמא שלי, אישה קטנה, אבל כל כך גדולה מהחיים. מלאת שמחת חיים, כל כך אוהבת, כל כך דואגת ותמיד תמיד מנהלת ביד רמה.

היית סמל לבריאות עד אותה בדיקה ארורה, בסך הכל בדיקה שגרתית שנועדה לתת לך חותמת שאת בריאה כמו שור.

בתוך ליבי ידעתי שתינתן לך האפשרות להצטרף לאבא ולאיתן, אנחנו הפסדנו, זה לא היה כוחות.

בערב שבועות, בפעם האחרונה שראיתי אותך, אמרתי לתום שאני ממש רואה שמתחולל אצלך מאבק, שאבא ואיתן אומרים לך לחזור ואת מתעקשת להצטרף אליהם.

לצערי הרב, לא טעיתי. קיבלת את ההחלטה ואף אחד לא יכול לשנות את דעתך.

אמא, אני שמחה על הטיול שורשים שלך שזכינו לו – את, יובל ואני – מתנה שתהיה נצורה בליבי לעד. הרווחנו זמן איכות איתך בארגנטינה ארץ הולדתך. היו שם תחושות של עצמה ורגעים אינטימיים רק של שלושתנו.

אמא, היית הלב הפועם של הבית. עמוד השדרה של המשפחה הקטנה שלנו. ידעת תמיד מה כל אחד צריך, איך להגיע ולגעת בכל נכד, באופן המיוחד שלך, ובנית קשר נפלא איתם. אני בטוחה שהטבעת את חותמך בכל אחת ואחד מהם.

אני מקווה שטוב לך עכשיו ואני יודעת שאת כבר לא סובלת, שכבר לא כואב לך. אני מתחילה עכשיו במסע מאתגר, בו אני צריכה ללמוד לחיות את חסרונך. לפעול בלי עצתך. אני מבטיחה לעשות כמיטב יכולתי לשמור על המשפחה, בדיוק כמו שאת עשית.

נוחי בשלום אמא יקרה שלי. אני כל כך אוהבת אותך, תמיד

מיכל

סבתא, סבתוש שלנו…

לאן הלכת, עוד לא הספקנו כלום. רצינו להביא לך נינים, רצינו שתהיי שם איתנו מתחת לחופה, תכננו עוד כל כך הרבה דברים, ואת נעלמת…

היית בשבילנו מודל לחיקוי, החברה הכי טובה, אישה בעלת כוח בלתי רגיל. תמיד עושה שמח סביבך ומכניסה אור לחדר, כל כך קופצנית ואנרגטית, לא משנה כמה קשה ועצוב תמיד היית מרימה לאנשים חיוך על הפרצוף.

זוכרת כמה נהנית עם תום ועם סבא בטיול בת-מצווה?…. זוכרת איך כל יומולדת של מיה היית לוקחת אותה למסע קניות?… זוכרת איך סיוון תמיד הייתה באה לישון והיית מכינה לה פסטה?… זוכרת איך דניאל תמיד מבקש מאכלים הזויים לארוחות שישי?…

לא רוצים להפסיק לרכוש איתך חוויות וזיכרונות חדשים.

הלוואי ונגדל להיות בדיוק כמוך, מוקפת חברים, תמיד יוצאת לבלות, חסרת מנוחה בכל הנוגע לסדר ולניקיון, הסלע של המשפחה. זאת שתמיד גיבשה את כולנו, מנהלת את כולם ויודעת בדיוק מה את רוצה ואיך את רוצה ומתי את רוצה.

בקיצור, סבתוש, אנחנו יודעים שאת למעלה מאושרת, שלווה ושומרת עלינו ביחד עם סבא ואיתן. אנחנו מבטיחים לך לשמור על המשפחה מגובשת ומאוחדת, וכמובן על בוני. תמסרי את אהבתנו לסבא ולאיתן.

אוהבים עד אין סוף ותמיד נתגעגע…

סיוון, מיה, תום ודניאל

מוזמנים לבקר בדף ההנצחה של רבקלה באתר החברים.