רובי ברנע, 24.5.2016-19.3.1951 ט"ז אייר תשע"ו, יהי זכרו ברוך

קורות חייו של רובי ברנע – יפתח לברון

רובי נולד ב-1951, והספיק להיות בפעוטון של ילדי האיחוד, בגבעת חיים מאוחד, עד שנבנה הקיבוץ החדש. לאחר הפילוג, עבר עם כל המשפחה, יחד עם עץ האגוז הענק, לנקודה החדשה. העץ שהפך להיות הסמל של משפחת ברנע.
ב- 1952, נכנס לפעוטון החדש של מרים פרינץ, יחד עם הילדים שהגיעו מכפר סאלד.
1954 – מעבר לגן הזמני, גן בלנקה, ומשם, אחרי תקופה, לגן אדית. בגן היו לרובי קשיי אכילה (כך, לפחות, המטפלות חשבו). רובי, היה מאוד קטן וצנום, אכל לאט, ומעט, והסתפק בדייסה וביצה. כל ילד קיבל חצי ביצה קשה, אך רובי, כבר אז, התחכם, וביקש רק ביצה רכה, כי רצה ביצה שלמה. יום אחד, הגיעה האחות, גב' "מרש" ואיימה על רובי, שתכניס לו צינור לבטן, רובי נבהל וברח מהגן. בסופו של עניין, רובי הסכים לקחת כל יום 3 כפיות של שמן דגים כפשרה.
1956- פרצה מלחמת קדש, אדית, הגננת, סגרה אותנו באחד החדרים, וניסתה להסביר לנו על מה מדובר. רובי שאל שאלות – כרגיל, רצה לדעת הכול, וכתשובה אדית ענתה לו – עד שאתה תהיה גדול לא יהיו יותר מלחמות, וכך, הורידה מהגב את הילד הקטן והטורדן…
המעבר לכיתה א' היה חלק. רובי היה תלמיד טוב, שיודע הכול, אך עצלן בשיעורי בית, משתעמם בשיעורים, משגע את המורים במעשי קונדס, ומקבל איומים שייזרק מהכיתה.
בכיתה ב' עבד לידנו הקבלן "מישה" שבנה כיתה חדשה. רובי בשיעמומו, נכנס לטנדר של הקבלן ובסבלנות אסף מקלות קטנים, ונעץ אותם מתחת לאוטו, נגד כיוון הנסיעה, במטרה לגרום לכך שהאוטו לא יזוז. בסוף היום הקבלן נכנס לאוטו, מנסה לזוז קדימה, אך האוטו שוקע עמוק בחול. רובי קופץ מהעץ שעליו עלה, בורח, ונועל עצמו בתוך השירותים, ומסתכל מהחלון. הקבלן משתולל, ובלה וולף, מנסה להרגיע אותו, ולשכנע אותו, שזה לא נעשה על ידי אחד מהילדים…
את היסודי רובי מעביר בכיף, אך לדברי המטפלות, אוכל מעט מאוד ונראה לא טוב. את רובי האוכל לא עניין, הוא היה עסוק כל הזמן בחיפושים אחר ריגושים חדשים. יום אחד הדי פיצוצים נשמעו מרחוק – רובי ישב בכיתה ופירק כדורים חיים…
בכיתות ד'-ו' רובי מתאהב במשחקי הכדור-כדורסל, כדורגל ויותר מאוחר גם טניס. לאט-לאט, רובי הצנום והקטן, הופך לגוש שרירים, שרץ הכי מהר בכיתה.
במקביל המשיך לשגע את המורים ולהטריף את שלומית גרינבאום. את העונשים הוא מקבל בהבנה מלאה וממשיך בשלו. רובי ממשיך להיות תלמיד טוב במקצועות הריאלים, אך גם מקפיד על מעשי קונדס רבים. את רוב החומר הוא ידע טוב יותר מהמורים…
1965 – לקראת התיכון, רובי מתרגש מהמעבר ומקווה, שאולי יהיה יותר מעניין. במקצועות הריאלים, רובי מוביל וגם עוזר לחלשים. הוא גם פעיל מאוד בחברת הילדים. במיוחד אהב להכין כתובות אש. רובי נדבק בחיידק השירים, ומצעד הפזמונים, ואהב מאוד לשמוע את דמיס רוסוס, חווה אלברשטיין. הוא התחיל לנסוע לתל אביב להשתתף במקהלת האיחוד לנוער.
באותן השנים, שיחק גם כדורגל בקבוצה הבוגרת של גבעת חיים.
בסוף יב' עשה בגרות אקסטרנית, בגבעת חביבה, כשהכדורגל עדיין תופס מקום מרכזי בחייו.
שנת שירות עשה ברמת הגולן, בקיבוץ מבוא חמה, יחד עם לאה אנגל ואבנר פרנק.
1970 – התגייס כלוחם לסיירת חרוב ואף עבר קורס מ"כים. הוא שירת הרבה בעזה, במרדפים אחרי מבוקשים. הוא נכנס לכלא ל-41 יום, לאחר שנתפס (על ידי אריק שרון) מקשיב למשחקי כדורגל. הוא קיבל חנינה ביום העצמאות, אך עמד על כך, שיישאר בכלא עד היום האחרון.
במלחמת יום כיפור, התבגר מאוד, עבר תקופה לא פשוטה עם אובדן של חברים מהצבא, והנופלים בגבעת חיים, אך ידע להתגבר ולצאת מהמצב.
אחרי הצבא, חזר לקיבוץ, והתחיל לעבוד בכותנה, עד צאתו ללימודים בחיפה. הוא למד בטכניון הנדסת חשמל.
כשסיים את לימודיו, עבד בחשמלייה של גת. מאוחר יותר, עבר למטבח ולאקונומיה, יחד עם רענן ושימש כאיש תחזוקה ומחשוב. במקום זה, התמיד, עד שכלו כל כוחותיו לפני עשרה ימים.
בשנים האחרונות היה פעיל במוזיאון הטרקטורים בעין ורד, והכין את המצגות לערבי השירה בציבור, כולל את המצגת, ביום שישי לפני כשבועיים.
במהלך כל השנים התמיד רובי, ועסק בפעילויות ספורטיביות שונות, כדורגל, כדורסל, כדורעף, טניס, ובשנים האחרונות, עקב בעיות ברכיים, הצטרף לקבוצת רוכבי האופניים, החברים של יוספי, ואף נסע עם הקבוצה למסע אופניים בסלובניה.
במשך השנים, רובי רוכש עוד ועוד חברים – מהצבא, מהכדורגל, מהטכניון, מהעבודה בגת, מהעבודה במטבח, ומקבוצת האופניים, את כולם פגש לאחרונה כמבקרים, בתקופתו הקשה. רובי הקפיד לשמור על קשר עם המשפחה הקרובה, דודים ובני דודים, בנות זוגם, ובני הדור החדש שנוספו למשפחה. אך במיוחד הקפיד לשמור על הקשר החזק עם דוד, עמי ומיכאל.

רובי שלנו, כתב עקיבא הורוויץ
רובי שלנו היה איש יקר, שקט ומאוד מאוד צנוע. היה לבד אבל לא ממש בודד.
היו לו חברים ומערכות יחסים עם המון אנשים בכל הגילאים, ולא רק בקיבוץ. היה פעיל ומעורב בכל מעגלי החיים החברתיים, הספורטיביים והלונפארקיים לילדי הקיבוץ.
גדלנו וחונכנו יחד בחינוך הקיבוצי, בלינה המשותפת, במשק הילדים עם טושקה ומשה דייג. יחד צברנו הרבה שעות של משחק כדורגל וכדורסל, במרפסות בצריפים, בראשיות וסטנגה (סוג של כדורגל).
רובי תמיד היה שם במגרשי הספורט, מגיע ראשון והולך אחרון. בהמשך, שיחקנו יחד בנוער עם המאמן המיתולוגי – שולר, ועלינו לבוגרים בקבוצת הפועל גבעת חיים.
זאת הייתה חברות של להרבה שנים. להבדיל ממני, רובי המשיך כל חייו לעסוק בכדורגל של גבעת חיים במשחק ובארגון.
רובי היה חזק, בעל כושר גופני יוצא דופן ובעיקר עקשן ולוחם… שחקן עם אופי.
זכורה לי נסיעה של שלי עם הילדים שלנו להופעה של מייקל ג'קסון בפארק ברמת גן. רובי עם עודד ושלי עם שי ויניב… אלפי אנשים, במה נמוכה, יניב בוכה "אני לא רואה כלום"… רובי בלי הרבה שאלות, פשוט הרים את יניב על הכתפיים למשך כל הקונצרט, יותר משעתיים.
אני רוצה גם לספר לכם על רובי בצבא ובמילואים. שירתנו יחד 30 שנה במילואים בגדוד 7008 בחטיבת הצנחנים, עברנו שתי מלחמות, אני בסיור ורובי בפלוגת העורב.
רובי היה כוון מספר אחד, בפלוגה, בגדוד ובמדינה… היה לנו טיל עורב מסוג מיושן שצריך היה להיות על המטרה כל זמן הירי, יותר מ- 12 שניות. האופי המיוחד של רובי, עם השקט והיכולת להתנתק מכל מה שמסביב ולהתרכז במטרה בלבד, גרם לזה שהוא היה האחד והיחיד שתמיד, אבל תמיד – פוגע… ביום, בשעות בין הערביים ובלילה.
המ"פ, המג"ד, המח"ט והאוגדונר תמיד ידעו מי זה רובי ולכל תרגיל הצגת תכלית או מודל, ראשון תמיד להיות מוזמן ולהגיע – היה רובי ברנע! בחפיפה בין התפקידים עד לרמת מח"ט, תמיד עדכנו אחד את השני שצריך להזמין את רובי לכל תצוגה.
צריך להזמין את רובי – זה היה חלק מהאג'נדה: "כי רובי תמיד פוגע!"
רובי היה מנטור של דור שלם של כוונים בפלוגות העורב בגדוד ובחטיבה.
רובי התנדב שנים רבות ושירת בצבא למעשה כל חייו עד הימים האחרונים… עד שהמחלה הארורה לא אפשרה יותר.
צנוע, עניו, שקט היה רובי כאדם וחבר.
מסור, עקשן וחרוץ היה כאיש עבודה.
חזק, נחוש ומקור השראה לדור שלם של כוונים היה רובי כאיש צבא.
רובי שלנו ואוסיף גם רובי שלי – היית באמת איש מיוחד, מוערך ואהוב.
נוח על משכבך בשלום.. אוהבים… אזכור אותך לתמיד.
בידידות, עקיבא.