אם למישהו יש ספקות לגבי מהות חג החנוכה, שיפנה למועצת החכמים של "גן רימון" וישמע מה בפיהם.

עידו תירוש: זה חג שאוכלים מצות ולביבות.

מילה: חנוכה זה שיש יום הולדת ומדליקים נרות.

אגם ארזי: מדליקים נרות ואוכלים לביבות.

לב וייסבורט: מסובבים סביבון ואוכלים לביבות וסופגניות.

דפנה בוכהולץ: וגם שניצלים.

ירדן רז: משחקים בסביבונים. יש לי בבית סביבונים ואני גם אוהב סופגניות.

יהלי שניר: שרים שירים ואוכלים תפוח בדבש.

לשיחה הצטרפה גם זוהר פיינברג מ"גן דקל" שסיפרה בהתרגשות שהיוונים הרסו את בית המקדש והוסיפה: "אני הייתי ביוון ושם דווקא יש יוונים טובים".

החנוכיה שהובאה מהגטו בפראג

ובנימה אופטימית זו אני מזמינה אתכם לעשות היכרות עם אוסף החנוכיות המרשים של ימימה גשן.  האוסף ממוקם בביתם של ימימה וברוך ומוצב בעיקר על ארונות המטבח הבוהק בלובנו ומוסיף מאד לאווירה. בסוף שנות ה- 60, מספרת ימימה, הגיע בן- דוד של אביה לביקור מארגנטינה והביא עמו חנוכיה שלדבריו, היא השריד היחיד שנשאר מדירת המשפחה בגטו בפראג. "תמיד הייתה לי חולשה לחפצי קודש", היא אומרת, "והחנוכיה הזו היוותה תמריץ לתחילתו של האוסף".

חנוכיה שימימה קיבלה מסבתה

את החנוכיה השנייה והשלישית קיבלה ימימה מסבתה ולאחר מכן רכשה את החנוכיות בכוחות עצמה כשטיילה ברחבי העולם, וגם בארץ בשוק הפשפשים ביפו ומתנות מבני משפחה וחברים. צר המקום בעלון מלהכיל את כל היופי הזה ובכל זאת אני מגישה לכם טעימה קטנה… (תמונות נוספות – בתחתית הכתבה. לחצו להגדלה).

וממש בתוך חג החנוכה נכנס לו הפעם גם חג המולד. נפגשתי עם כמה מחברינו על מנת שיחזירו אותנו למחוזות ילדותם וישתפו אותנו בחוויות החג מבית ההורים, וגם כדי לשמוע האם כאן בקיבוץ, הם עדיין דבקים במסורת.

גארט סטיוארט שנולד באנגליה לאמא פרוטסטנטית מאמינה ולאבא אתאיסט, גדל בבית עם עוד שמונה אחים ואחיות. כילדים, אמא שלחה אותם לכנסיה והם גם למדו בביה"ס הצמוד לכנסיה. כריסמס היה חג עם אווירה מאד מיוחדת: העץ, שהיה אמיתי (לא מפלסטיק) והפיץ ריח טוב בכל הבית, הקישוטים שכל המשפחה לקחה חלק בהכנתם ובתלייתם על העץ וכמובן המתנות. את המתנות קיבלו בלילה מסנטה קלאוס ומכיוון שלילדים לא הייתה סבלנות לחכות, אביהם נהג לקחת אותם לטיול ביער על מנת להעביר את הזמן. גארט מספר שזכור לו במיוחד כריסמס של שנת 1963, בו ירד שלג כבד  שכיסה את האזור בגובה רב והוסיף מאד לאווירה. כמשפחה, אומר גארט, אהבנו מאד לשיר וזה כמובן יצר אחדות ושמחה. "אני גם זוכר שכשהיינו ילדים, הלכתי עם החברים לשיר לאנשים בסביבת מקום מגורי. עמדנו בכניסה של הבתים ופשוט שרנו ובתמורה קיבלנו קצת כסף". כל זה בערב החג ובצהריים של יום המחרת, הייתה ארוחה גדולה לכל המשפחה.

כשהקים משפחה משלו, היה ברור לו ולאיילת שממשיכים במסורת ומקנים אותה לילדים כפי שהם ספגו וסופגים את החגים שלנו. בכל ערב כריסמס הם חוגגים את החג בביתם בקיבוץ ומציינים אותו בארוחה משפחתית. שרים את השירים האופייניים ומקשטים את העץ וכמובן לא פוסחים על טקס המתנות. הילדים, גם בבגרותם, לא מוכנים לוותר וגארט מסביר שמבחינתו לחלק הדתי אין כל- כך משמעות בעיניו והוא רואה את החג כחלק מהמסורת שלו. לדעתו, בהשפעה אמריקאית, החג מאד התמסחר והוריד מערכו. במשך שנים גארט ומשפחתו מצטרפים למשפחות אנגלו-סקסיות נוספות בקיבוץ וחוגגים את החג ביחד.

 רוברט קולייר גם הוא יליד אנגליה ובגיל חמש עבר עם משפחתו לאירלנד. הוא מתאר את אירלנד כמדינה מאד חברותית ושמחה, כשכריסמס הורגש כבר בשבוע שלפני החג ועד שבוע שלאחריו, "חגיגה אחת גדולה". במפעלים עשו ארוחות לעובדים ותכונת החג הורגשה בכל פינה. את ערב החג בבית ההורים מתאר רוברט כמשהו מלא הומור. כמובן שהיה עץ חג המולד ובני המשפחה עזרו בהכנת הקישוטים וההורים החביאו את המתנות מתחת העץ, אבל גולת הכותרת היה העוף שאמא הכינה ורק כאשר העץ היה מוכן והדליקו את האורות שלו, רק אז אמא יצאה עם העוף ושמה אותו על האש שהבעירו באמצעות עצים, והילדים היו לוקחים בידיים נתחים מהעוף וזורקים את העצמות אחד לעבר השני. זה היה מעין משחק בשביל הכיף.

את ארוחת החג הרשמית אכלו ביום המחרת. בערב כריסמס הילדים כתבו מכתבים לסנטה קלאוס וכמובן ביקשו מתנות וכשהלכו לישון, ההורים חיכו עד שיירדמו ואז, שמו לכל אחד בקצה המיטה גרביים סרוגות שכמובן אמא סרגה והילדים התעוררו מוקדם בבקר ורצו להורים לספר שקיבלו מתנה. החג היה מאופיין בהרבה מתח וציפייה. אביו של רוברט היה כהן דת פרוטסטנטי ובחג המולד עצמו היו לו בכנסייה שלושה טקסים. זה היה באותו יום שחילקו לילדים את המתנות והם היו צריכים לחכות עד שאבא יחזור מהכנסייה כדי שיוכלו לפתוח אותן. אבא נהג למתוח ולמתוח את הזמן ושלח אותם לבצע כל מיני מטלות עד שלבסוף נתן אות שאפשר לפתוח את המתנות. כשסיימו את ארוחת החג, הילדים הלכו לפגוש חברים בעיקר כדי להשוות את המתנות (ביחס לימינו הן היו מאד צנועות). רוברט מציין שאלו זכרונות ילדות מאד נעימים.

בקיבוץ הוא ואביגיל המשיכו את המסורת וחגגו את החג עם אלי וליז. הילדים שלהם אוהבים את האווירה ונהנים מהחגים משני הכיוונים.

 ובחלק האחר של הגלובוס, בדרום אפריקה, גדלה ליז סקוט (שילר) במשפחה עם אמא קתולית אדוקה ואבא אתאיסט. בכל שנה לקראת כריסמס היו נוסעים כעשר שעות לביתה של סבתה מצד אמה ושוהים שם שבוע ימים. הבית ממוקם ליד הים והאווירה של קיץ. "בשבילי כריסמס זה: ים, שמש לוהטת והמון יתושים". משפחתה של ליז הייתה חצויה – בחלקה אתאיסטית ובחלקה קתולית. "כילדה תמיד כעסתי שבאמצע חגיגות כריסמס הייתי צריכה לעזוב וללכת עם החלק הקתולי לכנסייה, כל האתאיסטים נשארו לחגוג בבית של סבתא. במשפחה מצד אמי יש הרבה זמרים וזמרות והם גרים במקומות שונים בדרום אפריקה, אבל כשכולם התקבצו בביתה של הסבתא והלכו בחג לאותה כנסייה, תמיד שרו בקול מאד חזק כדי להתחרות עם המקהלה המקומית."

עץ חג המולד בבית משפחת שילר

בערב החג ערכו את הארוחה החגיגית ולפעמים הספיקו לקבל מתנות בלילה לאחר מיסת חצות ולפעמים דחו את המתנות ליום המחרת. "בעצם", אומרת ליז, "את המתנות הכינו שבוע מראש והן היו מונחות מתחת לעץ כריסמס ולנו הילדים, היה טבעי ומובן שנחכה עד לערב החג או אפילו ליום שלמחרת, כדי לפתוח אותן. בדרום אפריקה אין תנאים מתאימים לגדל עצי אשוח ולכן העץ אצלנו תמיד היה מלאכותי." לפני שבנותיהן הצטרפו למשפחה, ליז ואלי חגגו את כרימס בביתם יחד עם שאר האנגלו-סקסים, לאחר מכן נהגו לחגוג בכל פעם בבית אחר.

שאלתי את ליז האם אי פעם הרגישה אי שביעות רצון מצד חברים בקיבוץ לגבי העובדה שהם חוגגים את כריסמס. "בדרך כלל אנשים קיבלו זאת ברוח אוהדת ולפעמים היו גם קולות אחרים. אני חושבת שעל כולנו החובה להכיר את המנהגים של האחר ולקבלם, אחרת נהיה מנוכרים זה לזה וחבל!"

 ועם מסר שכזה נאחל לכולנו חג חנוכה מלא אור ושמחה ו- merry x-mas

חנוכיות ממרוקו