יש לי כמה תשובות לכל הספקנים פה.

טוב, אז אחרי שהתוכנית המדוברת שודרה אני בוחרת להגיב מהצד האישי שלי.

אני מקבלת המון פידבקים חיוביים ומחממי לב מכל הכיוונים ומכל כך הרבה אנשים שאני מכירה וכאלו שאני בכלל לא, האינבוקס שלי מפוצץ בהודעות. זה מרגש אותי אפילו הרבה יותר מהנסיעה לווייטנאם.

דבר ראשון, אני מייצגת אך ורק את עצמי ואת הסיפור שלי.

האמת היא שאני בן אדם מאוד זורם וקליל, חלק יקראו לזה אדישה, קרה, קיבוצניקית נכה רגשית… שמעתי כבר הכל… אני קוראת לזה סבבה.

לא באמת הייתה לי ״חתיכה חסרה בפאזל״ או ״חיפשתי תשובות לשאלות חיי״, איכשהו יצא שאליעד ולאם מצאו אותה, והכל היה באווירה טובה, אפילו חצי צינית, של ״נראה אתכם מוצאים את אמא שלי״.

כשקיבלתי את המייל שמודיע את זה, ממש התרגשתי ושמחתי.

נכתב בו בקצרה תהליך החיפוש, ושהאם הביולוגית מעוניינת לפגוש אותי, וכן כל ילדיה ובעלה.

מה שהכי קסם לי באותו הרגע, זה שהיא אף פעם לא הכחישה את העבר שלה, היא סיפרה לכל משפחתה הנוכחית, לכפר שלה והם קיבלו את זה.

בלי היסוס קניתי כרטיסי טיסה והכל היה מוכן ליציאה.

ההחלטה לצאת עם הסיפור הזה לתקשורת לא הרתיעה אותי, ולא היה לי ממש אכפת, מפני שזה לא משהו שיושב לי על הלב, או אישיו רציני כזה או אחר, אם הסיפור שלי יכול לרגש או לדבר לאנשים אחרים – את שלי אני עשיתי.

סקרנות ועניין זה דבר אנושי, וכל אחד מאיתנו סקרן למשהו, למשל מישהו אי שם בעולם חולם לטוס לדרום אמריקה לגלות את בני המאיה, או מישהו שחלום חיו זה לצלול בשבר המריאנה, לתפוס גלים ב-cloud 9. הסקרנות הזאת ישבה בדיוק על אותו משקל, וואלה נחמד מאוד שנפל בחלקי לפגוש את האישה שילדה אותי, ועשיתי זאת.

כל החיים ידעתי שאני מאומצת, מה היא הסיבה שבגללה נמסרתי לאימוץ, והסרטון היה קיים תמיד לצד עשרות תמונות ממנו, לא באמת הופתעתי כשראיתי אותו (אף אחד לא הסתיר ממני את הסרטון הזה), אחרי הכל ילדה בת 19 עם ילדה שלא תכננה, בלי אמצעים ויכולת לטפל בה, במעמד מביך בסך הכל – אני מבינה אותה, הייתי עושה אותו הדבר כנראה.

אני לא אומרת שלא התרגשתי בכלל, אלא להפך, מאוד ריגש אותי לפגוש אותה והיה מעניין מאוד.

בעיקר הרגשתי מכך שסגרתי לה מעגל, כי אחרי הכל, היא שלחה את הילדה שלה אל הלא נודע מבחינתה, היא לא ידעה אפילו לאן הגעתי, אם היה לי טוב, מה קרה איתי בעצם 21 שנה.

איך החיים שלה התגלגלו ואיך שלי…

לפי דעתי, יום אחד של מפגש הספיק לחלוטין, בשל מחסום השפה, וגם מפני שלא היה נראה לי שצריך כל כך הרבה זמן לשם כך, אני והאמא הביולוגית שלי דיברנו שעות לבדנו, וביתר השעות שיחקתי עם האחים שלי, וניהלתי שיחות עם שאר בני המשפחה והכפר…

בהתייחסות לתגובות אחרות, למשל בנוגע לכסף –

תחשבו על זה רגע, אם היא ענייה ומאושרת אז מה הבעיה בעצם?

כסף במקומות עניים כאלה, למשפחה אחת בלבד, יכול ליצור בעיה וקרע ביחסים ביניהם ובין החברה.

העוני הוא רק בעיניים שלנו, המערביים, האם הביולוגית שלי אמרה לי שלא חסר לה כלום, והיא בסדר גמור, אפילו כל הילדים שלה הולכים לבית ספר.

בהחלט הייתי רוצה לתת לה משהו, וחשבתי, אולי בטיול הגדול שלי אני אארגן כמה חבר׳ה ונעשה לה איזה שיפוץ נחמד בבית, נביא רהיטים חדשים… הכל בטעם טוב, נכון ש100-200$ בחודש בשבילנו זה לא הרבה ובשבילם זה כן, אבל כסף יכול גם מאוד לסבך הכל…

גם אם כן השארתי או כן שלחתי כסף, הכל נעשה ויעשה בהדרגתיות מפני שאני חוששת שהיא תראה בי עם הזמן פשוט ארנק מהלך.

במצב כזה, כל הקסם והטוב ייהרס.

ושוב, המציאות שלהם שונה משלנו פה, התרבות שם שונה, הכל שם שונה, וצריך לקחת את זה בחשבון שהדברים שם מתנהלים אחרת.

האם שמרנו על קשר אתם שואלים?

עברו בערך שבועיים שלושה מאז, הזמן יעשה את שלו, ובכל אופן, אין לנו שפה משותפת, אין לה אמצעי תקשורת, ככה שזה לא ממש אפשרי, אבל מה שכן, היא אמרה לי שבכל פעם שאהיה בווייטנאם – אני יותר ממוזמנת אליהם והם יערכו בשבילי מסיבה גדולה בכפר ואוכל להישאר איתם כמה ימים, בגדול – יקבלו אותי בברכה תמיד.

בתוכנית הרגשתי שדברים קצת יצאו מפרופורציה, ועשו מזה קצת יותר דרמה, אבל זה בסדר מבחינתי.

אני בטוחה בבן אדם שאני, באישיותי, ערכיי ומעלותיי, האנשים שמכירים אותי יודעים מי אני וזה מספיק לי, אין בכוונתי לריב עם אף אחד או לנסות להוכיח משהו.

אנשים יכולים להמשיך להעביר עלי ביקורת, איש-איש באמונתו יחיה.

אמא ביולוגית, האישה שילדה… תקראו לזה איך שאתם רוצים.

דומה לי, לא דומה לי, זה מוכח שהיא האמא הביולוגית שלי.

דבר שני, זה לא סחר בילדים, זאת לא קניה של ילדים, אימצו אותי. האמא הביולוגית שלי מסרה אותי מרצונה החופשי להוריי הישראלים, שהם פשוט ההורים שלי, אין להם תחליף.

אבל מה לעשות, יש עורכי דין וגורמים בירוקרטיים כאלה ואחרים, שזאת העבודה שלהם, ומישהו צריך לשלם להם גם אם העבודה שלהם נראית לנו ״שחורה״.

לגבי האב הביולוגי שלי… הוא סתם מישהו.

היה לה בזמנו רומן עם איזה בחור, הסתבר בסוף שהוא נשוי עם משפחה וילדים, במילים אחרות דושבאג, וזהו,

הוא ממש לא מעניין אותי.

מי שקרא הכל – שאפו, יפה מאוד, מעריכה את זה, וואלה לי לא היתה סבלנות לקרוא הכל 😅

שהם