בחודשים האחרונים, כמו אזרחים אכפתיים רבים במדינה, אנחנו חשים כי הגיעו מים עד נפש, ואיננו יכולים להישאר יותר אדישים. מאז שהמחאה נגד השחיתות גדלה ועברה לשדרות רוטשילד, אנחנו מקפידים ונוכחים בה כל שבוע בהרכב זה או אחר. זה לא פשוט – מוצאי שבת, הלוך חזור לת"א, שלושה ילדים, למחרת יש בית ספר… מורכב.

השבוע התחילה התארגנות להפגנה בצומת העוגן – 10 דקות מהבית, סביבה מוכרת, הרבה פרצופים מוכרים – מצוין! את רוטשילד לא נזניח, ולכן אמיר נסע לת"א ואני נסעתי, עם הילדים (שלושת הילדים שלנו – עומר בן 13, נעמה בת 10 ואורי בן 7 והצטרף אלינו יואב שהוא עם עומר, בכתה ז') לצומת העוגן.

בהעוגן ההפגנה קטנה ורגועה, מתפזרים על איי התנועה בצומת, עוברים עם השלטים במעברי החצייה (רק באור ירוק ובזהירות!) – אז אמנם אין אווירה והתלהבות כמו ברוטשילד, אבל יש חשיפה להרבה נוסעים ועוברי אורח אקראיים על כביש 4. קיבלנו הרבה קריאות וצפירות עידוד, ופה ושם גם קראות נגד ו"ביבי לעד" – עד כאן לגיטימי.

בשלב מסוים עמדתי עם ארבעת הילדים על אחד מאיי התנועה. רכב האט או עמד ברמזור, לא ממש שמתי לב אליו. כשהתחלף הרמזור לירוק, לפתע החלון נפתח ואנחנו חטפנו מקלחת של מים קרים. אני לא יודעת מאיפה נשלפו בקבוקי או דליי המים, אבל לא היה מדובר בטיפה או שתיים, נרטבנו עד לשד עצמותינו. מישהו עצר, ראה אנשים (ילדים!) שחושבים אחרת ממנו, ובפחדנות על החליט לתקוף ולברוח! באמת שמדובר באנשים עלובים ומוגי לב…

יום שבת בערב היה ערב קר, בתוספת מקלחת קרה קיבלתי ילדים שרועדים מקור, מעלבון ומזעם – ואני איתם.

אז מה היו לנו? שיעור במחאה אזרחית ובמחיר שאנחנו מוכנים או נדרשים לשלם עליה. דיון על דמוקרטיה ומה לגיטימי ומה לא. ובסופו של יום – תחושה עמוקה של עצב וכאב על המקום שהמדינה שלנו הגיעה אליו. אנשים כאלו מייצגים בדיוק את מה שאנחנו מוחים נגדו. אנחנו מחוזקים ובטוחים שצריך להמשיך ולהשמיע קול רם וברור. נמשיך ללכת ולהפגין – בסוף יהיה כאן טוב!

מזמינים את כולם להצטרף אלינו!