אבא שלי – יוסף רוזנברג, נהרג כשהייתי בת שנתיים, במצור על גבעת חיים בשנת 1945, 26 לחודש נובמבר. לא הכרתי אותו. לא דיברו איתי ולא סיפרו לי כלום על מותו ועליו בכלל, וגם לא שאלתי… כמו רבים אחרים. אפילו באזכרות לא השתתפתי.

באלבום האישי שלי לא היתה אף תמונה עם אבא. הרגשתי מאד מסכנה במשך השנים כי למעשה עברתי טרגדיה. אז לא דיברו, ולא היה פסיכולוג. הילדים היו לפעמים מקניטים ואומרים לי – רק לך אין אבא. למזלי זכיתי באבא חורג כמו משה. כשנחום בן זוגי נפטר, היה לי חשוב שנדבר עליו ונתלה תמונה שלו.

אני הייתי סקרנית, ועם השנים למדתי על אבי מסיפורים ומכתובים וחשוב לי לספר קצת על האישיות המיוחדת שלו.

כשההורים (משה ואסתר פינק) לא היו בבית הייתי מתגנבת לתיק העבה בארון למעלה בחדר השנה של ההורים, והייתי פותחת וקוראת בשקיקה על אבא שלי.

בתיק היו המון מסמכים בכתב ידו. גיליתי שהוא תרגם את הספר של חנה סנש מהונגרית. הסתבר לי שהוא היה ידיד נפש של אמא של חנה סנש. כדי ללמוד על אבי נפגשתי עם גיורא סנש, אח של חנה, והוא סיפר לנו ממקור ראשון את סיפורה המרתק של חנה. במכתב של אמא של חנה סנש כתוב בין השאר, שהיא מצרפת את עובדת נפילתו הטרגית של יוסף לטרגדיה האישית שלה, ואת תמונתו החרוטה בנפש היא תשמור באהבה עד יום מותה.

עם הזמן גיליתי גם עובדה מדהימה, שסבא שלי נהרג כשאבא שלי היה בן שמונה בפרעות בהונגריה! יד הצוררים היתה באב ובבנו.

לאחר שהתייתם מאביו יוסף עבר לבודפסט, למד בהצטיינות בבית מדרש לרבנים, והצטרף ל"שומר הצעיר". יוסף אהב את השפה העברית ואף לימד עברית קבוצת תלמידים ציונים בסמינר המורים בבודפשט. הוא למעשה הקים יחד עם הנזי ברנט את תנועת נצח – התנועה הציונית בהונגריה.

היה ביוסף הלהט הציוני לעלות לארץ ואכן ב1931 השיג תעודת עיתונאי, והגשים את חלומו, כשהוא מקווה שיבואו עוד בעקבותיו. אחד מחבריו מספר על המשפט שאמר לו יוסף: "אל לנו להירתע מפני דרך קשה, יש להצטייד לדרך בצידה רבה וביחוד בתרבות עברית, כי היא מוסיפה עידוד וכוח לכל הדרך".

יוסף המשיך לקיים יחסים אדוקים עם התנועה בהונגריה, עבד בחקלאות והצטרף לקיבוץ גבעת חיים. הוא ליווה באדיקות את הקבוצה שהגיעה מהונגריה ל"שער הנגב" ואחר כך במעבר שלהם ל"כפר סאלד".

לפני שנים רבות חוה שפע הזמינה אותי אליה לעיין בספרים שהוציאו בהונגריה על התנועה החלוצית. שם היו המון מאמרים שאבא שלי כתב על התנועה. הוא תירגם להונגרית מאמרים של ברל כצנלסון, טבנקין ובן גוריון. טלפנתי למי שערך את החוברות – משה ישראל, ונפגשתי איתו יחד עם אבנר אחי. הוא אמר לי שאני חייבת להוציא ספר על אבא שלי. ובאמת, זה מה שדחף אותי להוציא את הספר. משה ישראל אף עזר לי בעריכה.

במוזיאון ההונגרי בצפת מצאתי המון חומר כתוב של אבא שלי. אבא התגלה לי כאיש מיוחד, איש אשכולות, שידע שפות רבות, בין השאר גם ערבית, והיה ידיד טוב של הערבים המקומיים שחיו בקרבת גבעת חיים. רביבה שמיר סיפרה לי שהוא היה יושב כל יום שעות בבית וכותב.

ידוע לי מעט מהאירוע שבו נהרג אבי. הוא חזר מנסיעה באותו יום עם ראובן הישראלי לאירוע המכונה "המצור על גבעת חיים" שרבות סופר עליו. הקיבוץ היה מוקף בחיילים בריטים, טנקים ושוטרים. מכל ישובי הסביבה נהרו למקום אלפי יהודים. יוסף קיבל מכת מוות בראשו מאלה מידי חייל בריטי. מדג'ה זליגר שהייתה אחות באותו זמן, טיפלה בו טיפול ראשוני. כך היא סיפרה לי. לקחו אותו לבית חולים בלינסון, ושם הוא נפטר. יתכן ואבנר אחי היה עד לאסון…

מאנשים שהכירו אותו ומהכתובים הבנתי שאם אבי היה חי היום, הוא היה אישיות משמעותית, ואפילו יכול היה להיות מנהיג ולהוביל אנשים.

יוסף, אסתר ואבנר

כל שנה, ביום הזיכרון אנחנו נפגשים בקבר (במאוחד) עם הנכדים, ומקריאים קטעים מרגשים. למרות כל השנים, זה עדיין יום קשה בשבילי. בנות כיתתי עוזרות לי עד היום – נעה לוי, נירה פארן ודבורה חילי, דורון נבון, תמנע אופיר ודניאלה קראוס, תמר וחגי בר אילן. המשפחה והנכדים וההתמדה היומיומית בספורט מחזיקים אותי, ועוזרים לי להתמודד עם הכל.

כתבה על המצור