בעקבות המופע "בירה ונזכירה" שהתקיים בבית טרזין ביקשנו מסמדר זעירא לכתוב על רשמיה מהמופע המורכב.
"בירה ונזכירה": יוצרים: אודי ברינדט, בן יוסיפוביץ וכרמל נצר (נכדתה של רות בונדי ממקימי בית טרזין),
מנהל טכני: אלעד גולדבלט
מופע שנערך במועדון בחנוכה, במפגש בין דורי ביוזמת בית טרזין, בהשתתפות שלושה שחקנים צעירים, "דור שלישי" (ביניהם נכדתה של רות בונדי) ממגמת בימוי ומשחק בסמינר הקיבוצים.
זרם תחושה ותודעה בעקבות ההופעה:
דור שלישי לשואה, נר שישי לחנוכה (וכדברי השחקנים… המספר 6 מזכיר לכם משהו?)
בירה ונזכירה – בירה ונצעירה, נחווירה, נצחינה, ונצחיקה…
הדור השלישי לשואה מחפש את דרכו לזכור ולהנחיל ותוך כדי חיפוש יכול להרשות לעצמו להתייחס לשואה כאייטם בתוכנית ראליטי והתוצאה שהסיפור המציצני – ה"צהוב", חשוב יותר מהאדם הנושא את הטלאי הצהוב.
המפגש בין שפת הריאליטי לשואה עורר בי שעשוע עד כדי פלצות. התגלגלתי מצחוק והתפוצצתי מכאב בטן. חשבתי שאולי אחרי שנות דור בעמידת דום מתוח בטקסי שחור – לבן לגיטימי לחפש שפה חדשה, צבעונית, מותאמת לקהל היעד. התעוררה בי אפילו קנאה מה הדור השלישי "מרשה לעצמו". לפרוץ מסגרות, לשחוט פרות, להפסיק לשתוק, לדבר ולשתות… הומור שחור שהופך אף הוא לצבעוני.
השיחה "אחרי" הכרחית. להעמיק את הבנת תהליך המחקר והחיפוש של השחקנים. לקבל "אישור" מרות בונדי, "הסבתא של ההצגה", שלדברי נכדתה, השחקנית, ההצגה לא גורמת לה להתהפך בקברה.
בארוחה שאכלתי אחרי ההופעה, ארוחה מרגיעת חרדה, עם "נגיעות שואה", עלו בי שאלות לא פתורות:
מה קורה לזוועות שמתרחקות מנקודת ההתחלה?
איך המתים נשארים "חיים"?
מה קורה/יקרה בין דור שלישי לדור עשירי?
האם מותר להגיד "איזה כייף היה בברלין" ולהישאר בחיים?
האם הזיכרון בסכנת הכחדה?
אולי החופש לזכור בדרכים מגוונות, אחרות, מאפשר לפעמים גם לשכוח?
האם לגיטימי, מתוך תחושת אחריות לזיכרון, גם לשכוח?
לשכוח = לסלוח ?
Share this post
