ראוי לציין שכל מה שכתבתי היה מראות עיני. ניסיתי לשלב כותבים נוספים מהמחזור ולא עלה בידי.

אנחנו מחזור ה׳. כולנו נולדנו ב-1939. נולדנו יחד במאוחד לאותו השנתון, קיבלנו את זה כנתון לעולם ויחד המשכנו לגן. בנעליים גבוהות הסתובבנו בשבילים זרועי קליפות תפוזים המחייכים להולכים. בלילות יללו התנים בעיניים בורקות, בחורפים הארוכים קטפנו נרקיסים. הבוץ של כפר חוגלה נדבק לגרביים והגיע לברכיים, המשכנו לשייך מוחמד לקטוף כלניות אדומות. בחולות אתא שקענו בחול, חיפשנו רקפות מתחת שיחי האלה.

לבית הלוי מיהרנו לעלייה על הקרקע, משם חיש קל לחרב לאת – חיילי הבריגדה חזרו ממלחמת העולם השנייה לבנות מולדת.

כל יום קפצנו לרפת לראות המלטה ואחר כך למדגרה של גילה אגמון להביט איך מקורי האפרוחים הצהבהבים מנקרים קליפת ביצה לראות עולם. בלילות התגנבנו למאפיה של הונזו, זה שלימים טס בכבישים לא כבישים עם גדי גיל ואורה שיפמן להציג את "הבובה זיוה". הונזו היה האופה של הקיבוץ. אנחנו עמדנו, לוהטים מאש התנור מסתכלים בנס – הונזו שולה את כיכרות הלחם שניחמו את ילדותנו הרעבה תמיד.

הארוחות שלנו היו רזות: חצי ביצה, שבעה זיתים וצנונית עליזה שגדלה בגן הירק של דבורה כפרי. בצהרים אכלנו מלפפון חמוץ, קציצה (רובה מלחם) ומרק פירות מחבושים. מי שלא גמר – קיבל את הצלחת לארוחה הבאה ואחר כך למחרת. אין לי מושג מה היה לי נגד מלפפון חמוץ. לימים גת החמיצה כרוב, גם הוא חיכה לנו מארוחה לארוחה.

הקיבוץ היה מוקף גדר כמו באיורים של פניה ברנשטיין בספרה "בוא אלי פרפר נחמד". ליד הגדר הייתה עמדה גדולה בנויה מגלילי פח שחיזקו את האדמה שנערמה ביניהם. אנחנו שיחקנו בעמדה, מציצים אל מעבר לגדר ושם בחוץ היה ברז מים. הערביות מכפר מנשייה הגיעו עטורות כדים על ראשיהן למלא מים. גלעד כרמי היה קופץ מעבר לגדר, לומד ערבית מהנערים שהסתובבו שם ולימים הערבית שלו עזרה לו להגיע לישובים מרוחקים, זרועים בים של ערביי המקום.

ב-1945 הגיע המצור. הושיבו אותנו ואת ילדי כתה ד', כולל עודד הפנר (בן אור) על רצפת חדר האוכל של הגן. הצצתי באחד האשנבים שהיו מפוזרים בקירות בית הילדים ובעיגול ארלוזורוב עמדו חברים שנהרו מכל הקיבוצים הסמוכים ובמעגל באמצע, עמדו הבריטים מכים את ראשיהם באלות. כשהצצתי הצידה לשדה שבינינו לחוגלה, ראיתי את הבריטים מחפשים מתחת לעצי התפוז היבשים. חשבתי שמחפשים נשק, כי אימא שלי הייתה אחראית על מקלט הנשק עם אלכס קשטן. בערב ציירתי אווירונים משליכים כיכרות לחם. למחרת הודיעו לנו על נפילתו של יוסף רוזנברג וששה חברים מהמשקים הקרובים.

אחרי הקיץ התחלנו ללמוד בבית-הספר בפרדס. בהפסקות שיחקנו בחמש אבנים וכל מי שהתחיל ניצח, שיחקנו גם קלאס וקפצנו על חבל. הבנים שיחקו בדודס ובסכין הנזרק למעגל שצוייר על האדמה וחותך אותו עוד ועוד. יתר הזמן בילינו בבריכה וקפצנו מהמקפצה שהייתה בגובה חמישה מטרים.

ביום שישי הייתה מיכל אפרת שעלתה עם פטר לנג מאושוויץ ועברה איתו את מצעד המוות, חופפת לנו את הראש במים ונפט ואנחנו עמדנו אחד אחד מתכופפים לגיגית. בתוך השורה עשינו בלגן (שמאי המארגן) מיכל הזדקפה וצרחה: "אני רק בשר ודם" ועוזי יערי הזדרז להשלים: "ועצמות" וחטף סטירה שעדיין מצלצלת לי מרוחק הימים.

בראש השנה ובפסח קיבלנו מתנה. הבנות זוג תחתונים לבנים הבנים זוג גרביים. לא היו בולים ולא קופסאות גפרורים, זה היה האוסף שלנו. ניסים ברסקו מהעלייה הסורית, קיבל גרביים ישנות ואני תחבתי את עיניי עמוק עמוק באדמה מרוב בושה. לא אגלה לכם מי הייתה המחסנאית. ניסים הביט בי בעיניים מלאות.

והיה מות ילדים. ההלוויות עברו ליד בית הורי. כשליוו ארון קטן מיהרתי להסתיר את הגר ודגנית אחיותיי.

בלילות ארגנו הבנים גניבות בייחוד מהעץ של אייקו-אייקו כשהמארגן, המנהל והמבצע היה שמאי (מדיני) זריז וחייכן כדרכו. בכיתה היו מעט בנים, רובם ילכו אחר כך לאיחוד. חנוך (בן אור) תמיד אמר שזה לא יפה, עמד בצד חנוק דמעות. שמאי חייך, עוזי (יערי) הסביר פילוסופית מה זה אומר, רבקה'לה (ארז-חן) תמיד הייתה נגד וחגית (רפאלי) ואני סרגנו חצאיות לבובות.

באיזה רגע עברה עלינו מלחמת השחרור. זה כלל את כיבוש קקון ואיזו פצצה קטנטונת שריחפה מעל חוגלה. אני חיפשתי בעיתון "דבר" את ההודעות על נפילת הנערים. כל פעם שהיו שתי מודעות על אותו נופל חישבנתי –  אחד פחות. דניאלה וולטש הגיעה מירושלים וסיפרה שאימא שלה תרה אחר עשבים כדי לבשל מרק. בהצבעה של האו"ם על הכרזת העצמאות ישבנו על החלונות צופים במתרחש בחדר האוכל עם הרדיו היחידי של הקיבוץ. היינו אנשים קטנים מעורבים בכל. ב-1950 כיסה שלג לבן את מדשאות הקיבוץ. שמאי, אמנון (כפרי) וניסים בנו בובה משלג והטיחו גושי שלג זה בזה. אני הסתכלתי מהמרפסת, קפואה מקור כי לא היו מעילים, רק סוודרים שהאימהות סרגו לנו.

ואז החל הפילוג.

עלינו בסתר על גג בית א', עסקנו בפעילות של המפא"יניקים, אוספים זרעים לקרן הקיימת. בהמשך צעדנו לאיחוד הלוך ושוב, הלוך ושוב, לנקודה שהחלה לצמוח זרועת צבעונים זורי הוד.

עכשיו כבר התגבשנו, היינו לקבוצה הגדולה שעוזבת את המאוחד ונוספת לחברת הילדים באיחוד – 11 ילדים! גאולה (לב) אמנון, שמאי, דניאלה, ניסים, חגית, עוזי, רבקה, שמעון (הישראלי) חנוך ואני ואז הגיעו הכפר-סאלדים – יענקל'ה (הורוביץ) אורי (מירון) ומרים ויקטור. הכפר-סאלדים היו נורא עניים אבל היו יקים אינטליגנטים, מלומדים, ישרי-דרך ותרבותיים. הם השתלטו על מוסדות הקיבוץ החדש, חיסלו את השטיקים והטריקים שהבאנו מהמאוחד וקיבלו לחיקם את אהרון מדיני, אפרים פרנק ואת אבא שלי – מרדכי שקדי. את מערכת החינוך השאירו בידיהם של ראובן ומרים הישראלי וטוני וברוך אזניה שהגיעו מגבעת חיים מאוחד.

אהרון היה זריז מאוד ומיד הכניס מושג חדש למילון הקיבוצי: "גיוסים", כלומר הפך אותנו לעבדים. עישבנו סלק סוכר בשדותיו והעשבים המריאו עד קצה שמיים. אספנו תפוחי אדמה שורות שורות אחרי הטרקטור שהוציא אותם מהאדמה. לקראת הסתיו רצנו אחרי הכותנה שהלבינה שדותינו ואחרי, דיללנו תפוחי עץ. לפעמים היינו גם בכיתה.

פה באיחוד, האוכל השתפר. אכלנו לחם עם בננה, פלצ'ינקות שרודה (שחר) ואורה הרמן הביאו ממעוז חיים והיקר מכל, מיץ תפוזים צהוב ורענן זרם לו בגאווה מכל ברז בחדר האוכל.

הפרות בחצר הרפת געו מרעב ואבא שלי פחד לחזור הביתה, לא היה לו כסף לקנות תערובת – אמבר עוד לא היה. שולמן ניהל את הקרן של כל האיחוד בתל אביב ועזר בשקט להקים את הקיבוץ על רגליו. כך נולד הטריאומווירט: יוסף הורוביץ, הנס פיינברג ומרדכי שקדי. לימים מחזור ה' – יענקל'ה, שמאי ואורי מירון – יגזלו לו את הכיסאות.

בימי הקיץ הארוכים אחר הצהרים, נסענו על טרקטור עם גדי גיל לאסוף ריג'לה ליונים של משק החי המתחדש ובלילות גנבו שמאי, ניסים ועוזי את היונים וטיגנו אותם על האש. רבקה התפוצצה וחנוך הרגיש אבוד.

כשהיינו בכיתה ח' התרבו פיגועי המסתננים באזור. כשנרצחה אישה בכפר הס, הוציאו אותנו שוב מבית-ספר והפעם לסדרה בנושא הגנה על הקיבוץ. אבי ברוך היה האחראי. למדנו להכיר את השדות, את הנשק שלא נתנו לנו להשתמש בו והלכנו זוגות זוגות בחושך להתמצא באדמות שמסביב לקיבוץ. אחרי שבועיים יצאנו לשמירה, תמיד ילד ומבוגר, ילד ומבוגר. אני עם רפאל דרייפוס. מעולם לא חזרנו להיות ילדים. השבועיים הללו שינו אותנו לעולם ואכן זוגות ראשונים נולדו למחזור ה׳.

בכיתה ח' הגיעו אלינו גם החבר׳ה מראשון (לציון) ברוך (גרינברג-גשן) נורית (רסינסקי) וגילה (ניסתר). תכף אחריהם אורי אסטליין לכיתה מעלינו וביזל (ילד חוץ).

בסוף השנה, כשמחזור א' התפזר לצבא ולתנועה, כבש יענק'לה את שולחן האסיפות, אני את העלון, רחל שניר עזרה לי בציוריה שובי הלב. רבקהל'ה איבקה את האבק מהספרייה הענקית של אביה יהודה ארז שהייתה הספרייה היחידית בקיבוץ.

בלילות עסקו הבנים בפריצת מקרר המטבח. אורי שמר מפני עוברי אורח שהזדמנו במקרה וחנוך התחנן שזה לא יפה.

בימים הרגזנו את כל המורים, בנות משמר השרון החכמות שהצטרפו לכיתה לא הצליחו לשנות את מזג האוויר וגם לא בני נצר סירני שהגיעו, אבל כולנו התאהבנו בתמר גולדשמיט. יענק'לה הכי הכי. לא שכחנו אותה לעולם ועד היום היא כותבת לי. בכיתה, הבנות היו התלמידות הטובות, אורי תמיד עסק בניתוח המצב: המורים עושים פרוטקציה לבנות. ראובן הישראלי השתלט על שיעורי הבית בהיסטוריה ובגאוגרפיה שלו, בין השעות שמונה לשתים עשרה בלילה, הבנים וויתרו על הרעיון ולא עשו שיעורי בית כלל. על הזמן שנותר התלבש ברוך אזניה – תנ"ך. רק אורי למד אנגלית ומתמטיקה. בכיתה י' אמנון כפרי נדד ללימודים במקווה ישראל בעקבות אמנון קרול וגלעד כרמי ושמאי הצפין לכדורי. שני ילדים קיבלו סטיפנדיה (מלגה) ללימודים – תנסו לנחש מי. עוד לא היה חוק חינוך חובה והקיבוץ היה עני מרוד. בנימין שפריר שלימד אותנו שנה, חזה שיענק'לה יגיע לגדולות.

אחרי המקובצת הלכנו לתנועה ולצבא ואמנון שלנו נהרג.

בשובנו, עברנו לצריפים שליד הכביש (581) כל אחד בחדר משלו. בחוץ בנו לנו ברז עם ג'ורה, רחצנו כלים בגשם ואני נשבעתי שאם יהיה לי פעם מטבחון, לא אשאיר אף כלי לא רחוץ בכיור. הייתי השכנה של יענק'לה. התרחצנו במקלחת הציבורית שנעזרה בשירותים ופיפי עשינו מאחורי הצריף, יענק'לה הודיע לי מתי הוא ואני לו.

בלילות רבקה'לה ואני עשינו בגרויות כדי לצאת לאוניברסיטה. גם עמרם הישראלי ורחל נחמני עשו, אף אחד לא יותר. אולי פקששתי אחד. כן – שמאי הביא תעודה מוכרת מכדורי. אורי עזר לי במתימטיקה והתברר שגם הבנים חכמים, מה שאף מורה לא היה חותם. יענקל'ה הלך לעבוד ברפת, שמאי בגידולי שדה, אורי בפרדס, חנוך בהודיה, ברוך בגת, שמעון במספוא ועוזי באמריקה הגדולה.

רבקהל'ה, מרים ואני פנינו לאוניברסיטה. רבקהל'ה חזרה לחינוך לכל ימיה. מורה בבית-הספר, אחר כך המנהלת ותמיד במערכת החינוך. מרים חזרה למרפאה עד לנישואיה בנחל עוז ואני לפיזיותרפיה.

בלי ששמתי לב, יענק'לה התחבר לשמאי ולאורי ויחד העמיסו על כתפם את החבילה הכבדה של אחריות הובלת הקיבוץ לעתיד: יענקלה בתחום החברתי, שמאי בתחום הכלכלי, רבקהל'ה בתחום החינוך, חנוך בפיתוח ההודיה, אורי במג"ח, ברוך בגת והופ – החליפו את דור המייסדים. מחזור ה' החליט לרתום עצמו לעגלה, לסחוב אותה כל הימים ולכל הימים, בלי תירוצים, בלי להתאונן, בלי להצטער על החלטתם ובלי להשתחוות לעגל הזהב. תסתכלו טוב – צנועים נשארו כל ימיהם.

עכשיו שמאי הלך, אז אני עושה החזרת ציוד – הציוד של מחזור ה׳. אבל בעצם של הדור השני בקיבוץ ודמעה נושרת מעיני.